הנזק שבהתייחסות לטיפול התרופתי כ”מוצא אחרון” **במקרים שהוא נחוץ** / חן ספקטור
בפוסט זה אתאר את הנזק שבהתייחסות לטיפול התרופתי כ”מוצא אחרון” **במקרים שבהם הוא נחוץ**
שימו לב: הדיון הזה לא עוסק במקרים בהם הטיפול התרופתי אינו נחוץ, או במקרים שעבורם הוא אינו מתאים.
כמה הבהרות לפני שמתחילים:
- הטיפול התרופתי ניתן רק דרך רופא שהוסמך לכך. אם הוא לא עוזר מספיק או מפריע, יש לחזור להתאמה.
- המענה המלא להפרעת קשב הוא רב תחומי ומותאם אישית.
- השיקול הרלוונטי היחיד הוא טובת האדם. עם זאת, לפעמים קשה לדעת מה הכי טוב.
- נא להקפיד על כללי הדיון כפי שמפורטים בהסבר על קבוצת הפייסבוק שלנו.
מדוע לא כדאי לדחות את הטיפול התרופתי כשהוא נחוץ?
- נזק מצטבר שעדיף שלא יהיה – מניעת טיפול עלולה ליצור פערים בידע, מיומנויות וניסיון חיים שאחר כך קשה יותר להשלים. כמו כן, היא עלולה ליצור קשיים רגשיים וחברתיים משניים, שמאוד מסבכים את כל העסק, מייקרים ומקשים על הטיפול בהמשך.
- השלכות רגשיות של האווירה השלילית סביב הנושא – במיוחד עבור ילדים, צריך לזכור שהם קולטים יפה-יפה את הלך הרוח בבית. גם אם לא נאמר להם במפורש, הם יבינו שזה משהו רע, שההורים לא רוצים לתת להם. מן הסתם, הם לא ישמחו וירגישו בנוח לקחת את אותו “טיפול נוראי ומסתורי” לכשיגיע הזמן ולא תהיה ברירה אחרת. כך שבנוסף להתמודדות עם הנזק המצטבר שעלול להיגרם מתקופת ההימנעות, עכשיו עלולים להתמודד גם עם חששות והתנגדויות לגיטימיים של הילד, מאותו הדבר שהוא קלט מההורים, שלא כדאי לתת לו. תחשבו רגע, איך הייתם מרגישים, אם היו אומרים לכם, שעכשיו אתם צריכים לקחת את אותו דבר “נורא”, שעד עכשיו העשו הכול כדי לא לתת לכם אותו….
- תחושת כישלון ופגיעה בדימוי העצמי – אם הילד מקבל את הרושם שהטיפול התרופתי ניתן רק כי שאר הטיפולים לא צלחו, הוא עלול בטעות לחשוב שזה באשמתו (כי הוא לא הצליח להשתפר באמצעות הטיפולים האחרים), או שאולי, מה שיש לו הוא כל כך “נורא”, כי רק אותו “כדור נורא” יכול לעזור. חשוב לזכור, שלילדים אין עדיין חשיבה מופשטת. לא תמיד הם יוכלו להבדיל בין חוסר הצלחה של טיפול מסוים לבין חוסר הצלחה של עצמם. הם גם לא תמיד יוכלו להבדיל בין התסמינים של הפרעת קשב כפי שבאים לידי ביטוי בהתנהגות שלהם לבין הזהות שלהם עצמם. זה עלול לפגוע מאוד בדימוי העצמי. אגב, אותה השפעה עלולה להיות גם בכיוון ההפוך, שבו מתייחסים להפסקה או הפחתה בשימוש בתרופות, כמדד להצלחה – מהלוגיקה הזאת נובע, שהמשך הטיפול הוא כישלון.
- קשר בין רגש לקוגניציה – כל הסעיפים הקודמים מתארים, בין היתר, השלכות פוטנציאליות על הפן הרגשי. מאחר שיש קשר בין רגש לקוגניציה, תחושות של פחד, כישלון, עצב (וגרסאותיהן העוצמתיות יותר, שאני מקווה שלא תחוו), עלולות לפגוע בריכוז. הפגיעה הרגשית המשנית בתפקודי הקשב נוספת על הפגיעה הראשונית בתפקודי הקשב, שנובעת מהפרעת הקשב, ומפחיתה עוד יותר את המשאבים הקוגניטיביים הפנויים להתמודדות. שוב, נוצרות בעיות משניות שמקשות על כל ההתמודדות.
הבהרה: אני מתייחסת לכל אלו רק במצבים שגורמים להימנעות מטיפול תרופתי נחוץ. למרבה הצער, ישנם גם מקרים חמורים יותר, שבהם חוסר המודעות והסטיגמה מונעים גם אבחון של הפרעת קשב ובכך גם כל טיפול אחר, כך שהאדם נשאר ללא כל מענה לקשיים שלו. כמו כן, אני נחשפת ללא מעט מקרים, שבהם החשש מהטיפול התרופתי גורם להימנעות מאבחון של לקויות למידה, שעבורן בכלל לא קיים טיפול תרופתי, גם אם היינו מאוד רוצים. בואו נפסיק עם זה, בבקשה, די.
מדוע הסוגיה של הטיפול התרופתי לא צריכה להשפיע על האבחון?
- הטיפול התרופתי רלוונטי רק להפרעת קשב – יש הרבה דברים שנראים כמו הפרעת קשב אבל הם לא, ומצריכים טיפול אחר. אם לא פונים לאבחון כי חוששים מהטיפול התרופתי להפרעת קשב, ייתכן שקיים קושי אחר, המצריך טיפול בכלל אחר, שלא יודעים עליו ולא נעזרים בו, כי לא יודעים על קיומו. לכן, בבקשה-בבקשה, גשו לאבחון.
- אבחון זה לא טיפול – האבחון הוא רק בדיקה/מדידה. הוא לא משנה שום דבר, אלא רק מגלה מה יש. זה נותן לכם מידע נוסף, כדי לקבל החלטות בהתאם. תמיד כדאי לבסס החלטות על כמה שיותר מידע. ככל שתדעו יותר, כך תוכלו להיות יבטוחים יותר בכיוון שבחרתם, יהיה אשר יהיה.
- האבחון לא מחייב אתכם לשום דבר – אף אחד לא יכול להכריח אתכם לקחת תרופות או לתת לילדכם תרופות ללא רצונכם. רק רופא יכול להמליץ או לאשר, אבל ההחלטה הסופית היא בידיכם. אם מופעל עליכם לחץ לטיפול תרופתי מצד בית הספר או כל דמות סמכות, זה לא חוקי – אפשר ורצוי לדווח על אותם הגורמים.
- תהליך האבחון לא מחייב נטילת תרופות – לעתים, קופות החולים דורשות את הבדיקה הממוחשבת, שאינה חיונית לאבחון. אפשר לבצע רק את מדידת הבסיס, ללא החלק השני שעם התרופה, ואם מתחרטים, תמיד אפשר להשלים את השלב השני.
- אף אחד לא צריך לדעת – המאבחן מחויב לסודיות מלאה כלפיכם (וודאו זאת במפגש הראשון), ואתם לא חייבים להעביר את האבחון לאף אחד, אם אינכם רוצים. זה שלכם בלבד.
אז בבקשה-בבקשה, גם אם אתם חוששים מהטיפול התרופתי, או שעוד לא גיבשתם את דעתכם – גשו לאבחון. קודם כל, תבדקו אם זה בכלל רלוונטי עבורכם, ואם כן, יהיה לכם יותר מידע לצורך קבלת החלטה.
שימו לב: חשוב להקפיד לפנות לאבחון מקצועי מלא, שמתבצע על ידי אנשי המקצוע המוסמכים לכך. למידע נוסף על הקריטריונים של משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – לחצו כאן
בלבול בין מטרה לכלי
המטרה של הטיפול בהפרעת קשב היא שיפור התפקוד ועלייה ברמת החיים. הטיפול התרופתי הוא רק אחד ממערך שלם של כלים העומדים לרשות האדם או הוריו לשם הגשמת מטרות אלו. אף אחד לא צריך הכול, ולא הכול מתאים לכולם. השאלה היא, מהו השילוב האידיאלי של כלים וטיפולים, שהכי יעזרו לאדם מסוים, בזמן נתון ובנסיבות מסוימות. אם הטיפול התרופתי הוא אחד מאלה – כדאי להשתמש בו, ואם לא – אז פשוט לא.
בהקשר זה, לא כדאי להציב מטרה של הימנעות או הפחתה של השימוש בטיפול התרופתי, כי בנוסף לנזק הרגשי המשני שעלול להיווצר, אתם מסיטים את דעתכם מהמטרה העיקרית – שהיא כאמור, טובת האדם. הרי לכל טיפול יש יתרונות וחסרונות כשלעצמו, שבכל מקרה יש להכיר ולהתחשב בהם לפני קבלת ההחלטה. הטיפול התרופתי לא שונה מכל טיפול אחר בהיבט הזה. לכן, כאשר מתייחסים לטיפול התרופתי ככלי ולא כמטרה, אין לשימוש בו או להימנעות ממנו תחושה של הצלחה או כישלון, והדגש הוא על רמת התפקוד ואיכות החיים.
זה לא הכל או כלום
הטיפול התרופתי ניתן על פי צורך, תוך ייעוץ עם הרופא. יש מי שנוטלים אותו על בסיס יומיומי לאורך שנים; יש הזקוקים לו רק למצבים מסוימים או בתקופות מסוימות; לפעמים, יש מצבים/פעילויות/הקשרים, שעבורם הטיפול התרופתי משפיע באופן שונה (עוזר / לא משנה / או מפריע), ויש להשתמש בטיפול בהתאם לכך (לדוגמה, ללימודים כן ולחוג לא, או להפך).
כמו כן, חשוב להדגיש, שהתנסות בטיפול תרופתי לא מחייבת אתכם להמשיך בו. השפעת התרופה מתקיימת בזמן הפעילות שלה בלבד, ואם יהיו תופעות לוואי, הן יעברו תוך שעות מתום ההשפעה. כלומר, לטוב או לרע, ביום המחרת, המצב יחזור לקדמותו. אם הניסיון לא היה חיובי, יש לחזור לרופא, לתאר בדיוק את החוויה, ולבקש שינוי.
כשזה עובד, זה עובד. לכן, אם יש ספק, כנראה שצריך לחזור לרופא. חשוב לזכור, שמדובר בתהליך המצריך אורך רוח, רופא טוב וטיפת מזל. הניסיונות הראשונים לא תמיד עולים יפה, אך הם לא בהכרח מעידים על התגובה לכדורים/מינונים אחרים.
אחרי שניסיתם את כל האפשרויות מול הרופא והגעתם לתרופה/מינון האופטימליים, אתם יכולים סוף-סוף לחוות ולהתרשם מההשפעה במקרה הספציפי שלכם, לטוב או לרע. כשהידע הזה יהיה ברשותכם, תוכלו להחליט באופן יותר מושכל ובטוח, האם / למה / כמה ומתי להשתמש בטיפול (הכול בליווי הרופא כמובן). אם ניסיתם הכול ולא מצאתם התאמה, לפחות תדעו שעשיתם כל מה שאפשר.
דברי סיום
זהו, אוהבת אותכם, מאחלת לכולם בהצלחה. מקווה שלא חפרתי יותר מידי ומצפה לראות את התגובות שלכם לכל הנושא הזה 
אל תשכחו להיות מדהימים!!!
אהבתם?
כדאי לכם לראות גם את הסרטון “תודה שטיפלת בי” – בקישור הזה
ולקרוא את העדות האישית של חלי גולדנברג על הפרעת הקשב שלה – בקישור הזה