תגובות לייצוגים של הפרעת קשב בטלוויזיה ובקולנוע / How to ADHD + הסברים של חן ספקטור

בסרטון הזה ג’סיקה מגיבה לייצוגים תקשורתיים של הפרעת קשב וריכוז ADHD בטלוויזיה ובקולנוע.

היא כמובן מסבירה שם עבור כל דוגמה בדיוק מה באמת מייצג הפרעת קשב ומה לא ולמה, אבל יש כמה נקודות מרכזיות שחוזרות שלדעתי חשוב לשים לב אליהן ולתת להן דגש מיוחד.

ההבדל בין מי שאומר שיש לו הפרעת קשב למי שיש לו הפרעת קשב

ג’סיקה שמה לב לשני דפוסים של ייצוגים של הפרעת קשב – הסוג הראשון הוא של דמויות שהפרעת הקשב שלהן מוצהרת במפורש. ברוב המקרים אותן דמויות יצהירו בעצמן על הפרעת הקשב שלהן ולעיתים הנושא יובהר לצופה על ידי דמויות אחרות בסביבתן. אלו יהיו דמויות סטראוטיפיות, שלרוב מוצגות באופן מוקצן יתר על המידה או סתם לא תואם מציאות. בדרך כלל התפקיד של הצגת הפרעת הקשב של הדמויות האלו יהיה קומי ומגוחך. לעיתים הוא ישרת מטרה אחרת בעלילה – כלומר, הפרעת הקשב לא תוצג לשם עצמה אלא כדי להדגיש או להניע משהו אחר.

הסוג השני הוא של דמויות שמתנהגות כמו שבאמת מתנהגים אנשים עם הפרעת קשב, אבל…. בדרך כלל אף אחד לא יגיד את זה במפורש.

• דוגמה ישראלית משובחת לדמות כזו היא ציפטפוט הנהדרת שתוכלו לראות – בקישור הזה

מה שג’סיקה טוענת שחסר, ואני מסכימה איתה מאוד – זה ייצוג של דמויות שהפרעת הקשב שלהן גם מוצהרת במפורש וגם ניכרת בהתנהגות שלהן בצורה אוטנטית ותואמת מציאות.

כרגע זה די מרגיש שההקשר היחיד שבו לגיטימי לדבר על הפרעת קשב באופן מפורש, זה לצורך שעשוע של הסביבה. לא רק זאת, אלא שהרבה פעמים השעשוע בא על חשבון האדם עם הפרעת קשב או מציג אותו באור שלילי ומגונה. לא סתם המקום של “ליצן הכיתה” הוא כל כך בעייתי בהקשר של הפרעת קשב. אין שום דבר רע בלהצחיק, אבל כשאין לך דרך התמודדות יעילה יותר מלצחוק על חשבון אחרים או להפוך את עצמך לבדיחה – זה בעיה.

או במילים אחרות, חוש הומור זה דבר נהדר, אבל… יש הבדל משמעותי בין שימוש חיובי והסתגלותי בהומור לבין שימוש פוגעני. אם ילד עם הפרעת קשב מספר בדיחה מצחיקה לחברים שלו בהפסקה, זה אחלה. הומור גם יכול לסייע להתמודדות כשהוא עוזר לעבד את הקשיים או לתקשר אותם לסביבה בצורה קלילה ונעימה. אבל אם ילד עם הפרעת קשב רוצה להסיח את דעתו של המורה מכך שהוא לא יודעת את התשובה או בכלל לא שם לב מה השאלה ותוך כדי כך משפיל את עצמו, מפריע למהלך השיעור או “יורד” על ילדים אחרים – זה לא עושה טוב לאף אחד, מסתיר את הבעיה האמתית ובכך מצמצם את הסיכוי שתקבל מענה הולם. כלומר, ילד כזה שעושה עבודה טובה, יכול לקבל הרבה “שיחות משמעת” ועונשים, אבל לא בהכרח יקבל מענה לקשיי הקשב והשלכותיהם על יכולת הלמידה שלו. זה יכול ללכת ולהחמיר כשילד לומד שתשומת הלב היחידה שהוא יכול להשיג היא שלילית וזה עדיף מכלום.

משום שכל החוויות האלו בתקופת הילדות מאוד משפיעות על האופן שבו יתפתח האדם הבוגר מבחינה רגשית, התנהגותית וחברתית, זה יכול להיות מאוד מאוד רע ומאוד מאוד קשה לתיקון בשלב מאוחר יותר.

אומנם לא כל האנשים עם הפרעת קשב יהפוך לליצן הכיתה, אבל אנחנו בהחלט בסיכון מוגבר להיכנס לפינה הזאת. כשמציגים את זה כקטע משעשע או מגוחך של הפרעת קשב ולא כהשלכה בעייתית ומסוכנת שרצוי למנוע, זה רק מחמיר את המצב. במיוחד כשהסטיגמה הזו כבר נפוצה מידי בציבור ויש לה השלכות על האופן שבו אנשים יתייחסו למצבים כאלו בעולם האמתי.

מהם הייצוגים הסטראוטיפים ומה ההבדל בינם לבין המציאות?

עבור כל ייצוג סטראוטיפי כזה, ג’סיקה מסבירה למה הוא לא נכון ומה באמת קורה במציאות. אתן לכם את עיקרי הדברים:

התסמינים של אנשים עם הפרעת קשב לא מופיעים רק כשהם מדברים על הפרעת קשב

הפרעת קשב היא מצב כרוני שמאופיין בתנודתיות וקשיי ויסות. כלומר, היא מקשה עלינו להתאים את ההתנהגות לסיטואציה ויכולה לבוא לידי ביטוי באופן בלתי צפוי שלא ניתן או קשה מאוד לשלוט עליו. לכן, מקרים שבהם דמויות סטראוטיפיות פתאום נזכרות במשהו או מאבדות את קו המחשבה רק כשהן מדברות על הפרעת הקשב שלהן אינן משקפות התנהגות אמתית של אנשים עם הפרעת קשב.

הפרעת קשב זה לא משהו שיוצא לאור רק כשמדברים עליו, זה משהו שמרים את הראש כשמנסים לעשות דברים אחרים.

לאנשים עם הפרעת קשב יש הבנה חברתית בסיסית ומעלה

במקרים רבים דמויות סטראוטיפיות של אנשים עם הפרעת קשב יתנהגו בצורה לא מקובלת חברתית, בלי שניכר שהם מודעים לכך או מוטרדים מכך.

אומנם הפרעת קשב יכולה לפגוע בפן החברתי, אבל אנחנו יודעים מתי אנחנו מתנהגים “לא בסדר”, או לפחות יודעים לזהות את זה מהר מהתגובות של הסביבה כשפספסנו. זאת משום שרוב ההתנהגויות הבעייתיות חברתית של אנשים עם הפרעת קשב נובעות מחוסר תשומת לב לפרטים (לא שמתי לב למשהו באינטראקציה) או מחוסר יכולת לווסת את ההתנהגות וקושי להימנע מתגובות בעייתיות למרות המודעות והרצון לנהוג אחרת.

• תוכלו לקרוא הסבר על הקשיים החברתיים על אנשים עם הפרעת קשב – בקישור הזה
• והסבר ספציפי על נושא האיחורים – בקישור הזה

 

אנשים עם הפרעת קשב בדרך כלל יתאמצו להסתיר אותה

בהמשך לנקודה הקודמת – לא רק שיש לנו את המודעות החברתית להבין מתי אנחנו מתנהגים “לא בסדר”, אלא שבדרך כלל אנחנו מרגישים מאוד רע עם זה. הבושה, החשש וייסורי המצפון בדרך כלל גורמים לאנשים להסתיר את קיומה של הפרעת קשב מהסביבה, או להסתיר את הביטויים האמתיים שלה גם כשהסביבה מודעת לקיומה (ומתייחסת בדרך כלל להיבטים הסטיגמטיים בלבד).

לכן, זה מאוד לא סביר שתמצאו משהו שמציג את עצמו סתם כך ב”שלום, קוראים לי X ויש לי הפרעת קשב”. בדרך כלל השיתוף בהפרעת קשב ובהשלכות האמתיות שלה יהיה רק במקרים שבהם אין ברירה (כשגילו או הולכים לגלות) או מול אנשים קרובים שמרגישים איתם מספיק בנוח. לא לזרים ולא בלי סיבה טובה.

 

 

נשמע מעניין?

צפו בסרטון Reacting to ADHD in the Media ורשמו לנו בתגובות מה דעתכם.

אהבתם?

כדאי לכם גם לשמוע את ההסבר של ג’סיקה על מיתוסים של הפרעת קשב – בקישור הזה

ולשמוע את הסיפור האישי של חלי גולדנברג – בקישור הזה