דופמין, השליטה הקוגניטיבית של התפקודים הניהוליים וקליפת המוח הקדם-מצחית / חן ספקטור
שלום לכם, הרבה זמן לא דיברנו על מוח, מוליכים עצביים מערכות ניורולוגיות ואיך כל זה קשור להפרעת קשב וריכוז ADHD – נכון התגעגעתם?
רגע רגע – אל תברחו, נעשה לכם את זה פשוט 😉
אז ככה, ההסבר שאני הולכת להציג לכם מתבסס על מאמר חדש חדש שמצאתי ממש לאחרונה:
Ott, T., & Nieder, A. (2019). Dopamine and cognitive control in prefrontal cortex. Trends in cognitive sciences.
המאמר מתאר את המעורבות של המוליך העצבי דופמין בכל השלבים העיקריים של התפקודים הניהוליים, כפי שהם באים לידי ביטוי בקליפת המוח הקדם-מצחית.
או בעברית:
- דופמין – אחד החומרים במוח שבעזרתו התאים של המוח יכולים להעביר מסרים אחד לשני (ככה אנחנו חושבים). זה חומר אחד מני רבים והוא מעניין אותנו במיוחד, כי התפקוד שלו נפגע בהפרעת קשב. לכן, כל מה שאני אגיד לכם בהמשך שהדופמין עושה, עובד פחות טוב במוח של אנשים עם הפרעת קשב 😉
- קליפת המוח הקדם-מצחית – חלק של המוח שנמצא ממש לפני המצח (מכאן שמו), הוא אחראי על יכולת החשיבה הגבוה של האדם. לחיות אחרות שבמוח שלהן החלק הזה פחות מפותח, הראש נגמר קצת מעל העיניים – לכן, תוכלו לראות שלכלבים וחתולים אין באמת מצח וגם… לא חשיבה גבוהה (דבר שכמובן לא מפחית מכבודם הפרוותי). כמו שמתואר במאמר, הדופמין מאוד חיוני לתפקוד התקין של קליפת המוח הקדם-מצחית ולכן כשהוא לא עובד טוב (מה שקורה בהפרעת קשב) אז גם לה יותר קשה לתפקד.
- תפקודים ניהוליים – היכולת של האדם לשלוט על ההתנהגות וההתנהלות של עצמו בהתאם למטרותיו. כלומר, זה מה שמאפשר לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. היכולת הזו מבוססת על קליפת המוח הקדם-מצחית שכאמור תלויה בתפקוד של הדופמין ולכן – כן כן – כשהדופמין לא עובד טוב הוא פוגע בחלק במוח שאחראי על התפקודים הניהוליים שנוטים להתחרבש במצב הזה…..
הערה קטנה לפני שמתחילים
שימו לב שהמאמר מתייחס לפעילות של המוח באופן כללי והוא לא עוסק בהפרעת קשב באופן ספציפי.
למען הסר ספק – ההשלכות האפשריות על הפרעת קשב שמתוארות בפוסט הזה, הן מסקנות, הערות או תובנות אישיות שלי.
איך עובדת השליטה הקוגניטיבית של התפקודים הניהוליים?
את השליטה הקוגניטיבית של התפקודים הניהוליים אפשר לחלק לשלושה שלבים מרכזיים, שלדופמין יש חלק משמעותי בכל אחד מהם:
איתור המידע הרלוונטי – מהם הדברים החשובים שקורים מסביבנו?
כדי לנהל את עצמנו בעולם אנחנו קודם כל צריכים לדעת מה קורה מסביבנו, או יותר נכון מהם הדברים החשובים שקורים מסביבנו. לכן, השלב הראשון הוא סינון של המידע הרלוונטי. הדופמין משפיע באופן ישיר על המידע שמגיע לקליפת המוח הקדם-מצחית מהחושים. כשהוא עובד טוב הוא דואג לכך שרק הגירויים שרלוונטיים להתנהגות יגיעו לעיבוד. כשהוא לא עובד טוב אז הגירויים החשובים לא בהכרח יגיעו ואת מקומם עלולים לתפוס גירוים לא רלוונטיים.
הפקת משמעות, קבלת החלטות ותכנון התגובה
בשלב השני אנחנו צריכים להבין את המשמעות של המידע שקיבלנו ולהחליט מה לעשות עם זה. לצורך כך אנחנו צריכים לשלב את המידע החדש עם דברים שלמדנו בעבר. תהליך זה מתבסס על זיכרון העבודה שלנו. הוא מסוגל לשמר מידע חושי שהגיע מהסביבה, לעבד אותו בהתאם להקשר ולהשתמש בו כדי להנחות פעולה מכוונת מטרה. או במילים אחרות – הוא עוזר לנו להבין את המשמעות של מה שקורה מסביבנו ולהחליט כיצד כדאי לנו לפעול. תוכלו לקבל מידע נוסף על זיכרון העבודה – בקישור הזה.
בהקשר זה הדופמין הוא זה שמאפשר לקליפת המוח הקדם-מצחית לשמר את המידע החושי הרלוונטי בזיכרון העבודה, כך שיהיה ניתן לעבד אותו גם בהיעדר הגירוי החושי. למשל, זה מה שמאפשר לנו לחשוב על משפט שנאמר לנו אחרי שהדובר סיים את דבריו, כך שאנחנו לא יכולים עוד לשמוע את המילים, אלא רק להיזכר בהן. כדי לעבד את המידע לפי הקשר אנחנו צריכים גם לשלוף מידע קיים מהזיכרון לטווח ארוך. למשל, כדי להבין את המשפט אנחנו צריכים להשתמש באוצר המילים שלנו ובידע הכללי שרלוונטי לנושא השיחה. בהקשר הזה הדופמין הוא זה שמאפשר לשמר בזיכרון העבודה גם את המידע החדש וגם את המידע הישן כדי שנוכל להשוות ולתאם ביניהם. זה מאפשר לנו להבין את מה שמתרחש מסביבנו על סמך נסיון העבר.
על פי המאמר, בשלב הזה ישנה חשיבות רבה לאיזון בין יציבות לגמישות. היציבות נחוצה לשימור התנהגויות הסתגלותיות עבור המצב הנוכחי – כלומר, הדברים שכדאי לנו להמשיך לעשות עכשיו. מנגד, הגמישות נחוצה לצורך התאמה מחדש של ההתנהגות, כאשר חלים שיוניים בסביבה החיצונית או הפנימית של האדם. כלומר, הסתגלות למצבים חדשים. תגובה לשינוי חיצוני יכולה להיות משהו כמו לשים כובע על הראש, כשהולכים בחוץ בצהריי יום קיצי והסרתו לעת ערב עם רדת החמה. תגובה לשינוי פנימי יכולה להיות חיפוש מזון בשעת רעב והפסקת האכילה בשעת שובע. בהקשר הזה, הדופמין אחראי על ויסות של אופן הפעולה של קליפת המוח הקדם-מצחית בהתאם לנסיבות. כלומר, הוא זה שדואג שנשמור על הפעילות הרצויה כל עוד שהיא אכן רצויה ונחוצה, אבל… שגם נוכל להחליף אותה אם יהיה צורך בפעילות אחרת לאור שינוי בנסיבות.
הוצאה של התגובה מהכוח אל הפועל – ביצוע ויישום
אחרי שהבנו מה קורה והחלטנו מה אנחנו רוצים לעשות – אנחנו צריכים להעביר את הפקודה למערכת המוטורית (כלומר, השרירים) כדי להכין את הפעולה לביצוע. גם בהקשר הזה יש לדופמין תפקיד חשוב. הוא משפיע על היכולת של קליפת המוח הקדם-מצחית להוציא לפועל את התגובות הרצויות ולהימנע מביצוע של פעולות לא רצויות.
ההשפעה הקיצונית של רמת העניין והמוטיבציה על התפקוד של אנשים עם הפרעת קשב
על פי המאמר, רמת הדופמין בקליפת המוח הקדם-מצחית עולה בתגובה לגירויים בולטים ולגירוים שרלוונטיים להתנהגות שלנו (אחסוך לכם את התיאור של התהליך הנוירולוגי המורכב, אבל מי שרוצה יכול לקרוא את ההסבר המלא במאמר). התופעה הזו מתרחשת גם אצל אנשים עם הפרעת קשב וגם אצל אנשים בלי הפרעת קשב. ההבדל הוא ברמת הבסיס. לאנשים בלי הפרעת קשב יש רמת דופמין תקינה בקליפת המוח הקדם-מצחית ולכן התפקודים הניהוליים שלהם סבבה. אם רמת הדופמין עולה אז הם עוד יכולים להשתפר, אבל ההבדל הוא בין טוב לטוב מאוד (כלומר, בהחלט נחמד אבל לא מאוד דרמטי). אגב, אם רמת הדופמין עולה מידי זה כבר עלול להוריד את התפקוד, אבל זה סיפור למאמר אחר 😉
לעומת אנשים נוירוטיפיקליים (ללא הפרעת קשב), אצל אנשים עם הפרעת קשב רמת הבסיס של הדופמין נמוכה, מה שכאמור פוגע מאוד בתפקודים הניהוליים. לכן במקרה הזה ההבדל יכול להיות בין “לא עובד” ל”עובד”, או בין “עובד בקושי” ל”עובד טוב”. כלומר, עבור אנשים עם הפרעת קשב העלייה ברמת הדופמין יכולה לגרום לשינוי משמעותי ביכולת התפקוד והניהול העצמי.
לא סתם אנחנו אוהבים להתעסק עם דברים מעניינים שחשובים לנו – ככל שרמת הדופמין בקליפת המוח הקדם-מצחית גבוהה יותר, כך גם התפקודים הניהוליים שלנו עובדים טוב יותר ואז אנחנו יכולים לפעול טוב יותר כדי לקדם את המטרות האישיות שלנו. כלומר, המוטיבציה והסקרנות שלנו מאפשרות לגירויים שקשורים עליהן לגרום למוח שלנו לעבוד יותר טוב. בעקבות זאת קורה דבר נפלא – אנחנו יכולים להתעסק עם אותם גירויים בצורה יותר יעילה בהשוואה לגירויים משעממים שלא מסקרנים או מעניינים אותנו. זאת משום שגירויים מהסוג השני, לא גורמים לאותה עלייה בדופמין שמשפרת את התפקודים הניהוליים שלנו.
אגב, ייתכן מאוד שהמודעות לעצם השינוי ביכולת התפקוד מהווה גירוי מעניין וחשוב בפני עצמה ולכן היא גורמת לעלייה נוספת בדופמין – מה שיכול לגרום למעגל חיובי יפה. אבל… זו כבר השערה שלי שלא קשורה למאמר. מה שבטוח הוא שהמשמעות הסובייקטיבית של הגירויים שמסביבנו יכולה להשפיע באופן דרמטי על יכולת התפקוד שלנו. לכן, העובדה שמישהו יכול להתעסק שעות עם משהו שמעניין אותו או שאכפת לו ממנו מאוד – לא שוללת את קיומה של הפרעת קשב אצל אותו אדם. לעומת זאת, הפער בין היכולת להתרכז בדברים מעניינים וחשובים לבין היכולת להתרכז בדברים משעממים שאין להם חשיבות אישית – הוא המאפיין בולט של הפרעת קשב, שהנוכחות של מעלה חשד שאפשר לאמת או לשלול דרך אבחון מקצועי מלא (את ההנחיות של משרד הבריאות תוכלו למצוא – בקישור הזה).
אחת הדוגמאות הנפוצות לתופעה זו, הוא התגובה של אנשים עם הפרעת קשב למשחקי מחשב. תוכלו לשמוע אל ההסבר של ג’סיקה על התופעה הזו – בקישור הזה.
קטיעה של חוטי המחשבה
הדופמין הוא זה שמסייע לקליפת המוח הקדם-מצחית לשמר את החלקים הרלוונטים של המידע החיצוני והפנימי כדי שיהיה אפשר לעבד אותם, להבין מה קורה סביבנו ולהחליט מה אנחנו רוצים לעשות בנדון. לכן, כשהוא לא עובד חלקים מאותו מידע עלולים להתפוגג לפני שנספיק לעבד אותם. כך אנו יכולים לשכוח משהו שאמרו לנו או שראינו רק לפני רגע, או את מה שהוא הזכיר לנו ומה שרצינו לעשות בעקבותיו.
אז אם קפצה לכם בטלפון תזכורת שלחבר טוב שלכם יש יומולדת, התחלתם לחשוב מה אתם רוצים לקנות לו במתנה, כמה כסף יש לכם ואיפה אפשר למצוא דברים שישמחו אותו – ייתכן שפתאום תשכחו מה בכלל רציתם ולמה אתם מחפשים עכשיו בגוגל את שעות הפעילות של החנויות בקניון הסמוך. אם בזמן הזה תופס את תשומת לכם משהו חשוב או מעניין אחר, סביר להניח שהוא יתפוס את מקומן של המחשבות הקודמות בזיכרון העבודה ואין לדעת מתי תזכרו שוב שמאוד רציתם לקנות לחבר שלכם מתנה…..
זו הסיבה לכך שמצד אחד תזכורות ורשימות יכולות מאוד לעזור – הרי אם תקפוץ שוב תזכורת זה ירענן את זיכרונכם, אבל… גם מסביר את היעילות המוגבלת שלהן עבור אנשים עם הפרעת קשב – בין התזכורת לבין העשייה יכולות להיות נפילות ברמת הדופמין שיקטעו את רצף המחשבה וימנעו את התכנון וההוצאה לפועל של הפעילות הרצויה. להוספה של תזכורות ורשימות נוספות גם יכולה להיות השפעה דו כיוונית. עד גבול מסויים זה יכול מאוד לעזור, אבל מעבר לו זה עלול לעצבן (ואז להוביל להתעלמות מכל התזכורות או מחיקה שלהן) ו… תזכורת על דבר אחד, עלולה לקטוע את חוט המחשבה בנוגע לדבר הקודם. כי אם באמצע המחשבה על מתנת היומולדת תקפוץ התזכורת לשלם את חשבון החשמל – זו יכולה להיות בעיה 😉
בנוסף, משום שהכנת רשימות ותזמון תזכורות יכולים להיות תהליך מאוד מייגע עבור אנשים עם פגיעה בתפקודים הניהוליים, צריך להיזהר שלא נקדיש את כל האנרגיה ליצירת הרשימות אבל נהיה עייפים מידי כדי לבצע אותן. זה גם יכול לקחת לנו הרבה זמן ולא להשאיר מספיק זמן לביצוע, כמו שתוכלו לראות – בקישור הזה.
בקיצור – אנשים עם הפרעת קשב יכולים בהחלט להיעזר רבות ברשימות ותזכורות, אבל!!!!! לא כדאי לסמוך עליהן כמנגנון חסין לתקלות וכדאי להכין גם תכנית גיבוי ולפתח אסטרטגיות התמודדות חלופיות. כמו כן, חשוב לשמור על מידתיות (מה שגם קשה לאנשים עם הפרעת קשב כי יש לנו בעיות בוויסות) ולהשתדל ככל הניתן למצוא את האיזון בין המשאבים המושקעים בהכנת הרשימות והתזכורות לבין המשאבים הנחוצים ליישום שלהן. בקשר לכמות התזכורות צריך למצוא את התדירות האופטימלית שמצד אחד תעזור לנו לזכור את הדברים החשובים, אבל מצד שני, שגם לא תפריע לביצוע שלהם או תציק מדי במהלך היום. זה מאוד מורכב כי כל אחד זקוק לתדירות שונה וזה גם יכול להשתנות לפני סוג הפעילות, ההעדפות האישיות ורמת הקשב שלנו באותו היום (שנותה להשתנות כי חלק מהמאפיינים של הפרעת קשב זה חוסר יציבות קוגניטיבית).
כמו שאתם רואים ההתאמה של אופן השימוש ברשימות ותזכורות לאנשים עם הפרעת קשב זה לא דבר פשוט. זה מסתבך עוד יותר כשלוקחים בחשבון שלאותם אנשים יש קשיים בדיוק בכישורים שמאפשרים בנייה והתאמה של מערך מהסוג הזה. זה המקום להיעזר באנשים מקצוע לרכישת אסטרטגיות וכלים לניהול זמן והתארגנות. למען הסר ספק, בהחלט ייתכן שלמרות כל הטיפולים קשיי ההתארגנות ימשיכו ללוות אנשים עם הפרעת קשב לאורך כל חייהם (הרי מדובר במצב כרוני), אבל בהחלט ניתן לשפר באופן משמעותי את התפקוד ויכולת ההתמודדות בהשוואה לרמת הבסיס ועל ידי כך לשפר באופן משמעותי את הישגים האישיים ואת איכות החיים 🙂
וויסות והתאמה לנסיבות משתנות
על פי המאמר, הדופמין אחראי על יצירת איזון בין רמת היציבות לרמת הגמישות של המערכת. כדי שנוכל לשמר את ההתנהגות הנחוצה למצב מסויים כל עוד שהוא נמשך, ולשנות אותה אם יהיה צורך כאשר מתרחש שינוי בנסיבות. כשהדופמין לא עובד טוב הפעילות של קליפת המוח הקדם-מצחית לא בהכרח תהיה מותאמת לתנאי הסביבה. קשיי הוויסות האלו יכולים לבוא לידי ביטוי בשתי דרכים קיצוניות:
- קושי להתמיד בפעילות רצויה עבור מצב מסויים כל עוד שהוא ממשיך להתקיים – למשל, להקשיב למורה/מרצה/בוס/חבר עד שיסיימו לדבר, להמשיך לקרוא עד סוף הקטע, להמשיך לרחוץ את הכלים עד שהכיור יהיה נקי וכו’. זה מאוד מובן כשמדובר בפעולות פחות אטרקטיביות, אבל לאנשים עם הפרעת קשב זה יכול להיות גם בזמן ביצוע פעולות מהנות כמו צפייה בסרט ארוך, או כל פעילות פנאי אחרת שהאדם בחר לעסוק בה מרצונו ולא מתוך צורך או דרישה חיצונית. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים או עוסקים בדברים אחרים. לפעמים גם בלי לשים לב שעשינו את השינוי.
- קושי להפסיק את הפעילות הנוכחית כשנדרשת פעולה שונה – למשל, לסגור את הטלוויזיה כשמתחילים להיות עייפים, כדי להתארגן לישון בזמן. זה יכול להיות גם לא לקום לשרותים כשנמצאים עמוק עמוק בתוך משחק מחשב או ספר טוב. ההיפר-פוקוס המפורסם נופל גם הוא לקטגוריה הזו. נהוג להתייחס אליו כאל אחד ה”יתרונות” של הפרעת קשב משום שכשאנשים עם הפרעת קשב נכנסים למצב הזה הם יכולים לגייס משאבי ריכוז מרשימים לאורך זמן לפעילות הנוכחית שלהם. אבל…. ברקלי רואה את זה דווקא כבעיה משתי סיבות. הראשונה היא שלאנשים עם הפרעת קשב אין שליטה על הכניסה למצב של היפר פוקוס. זה משהו שקורה בלי ששמים לב ולא בעקבות החלטה מודעת להפעיל ריכוז יתר בדבר מסויים. הסיבה השנייה היא שההיפר-פוקוס אינו הסתגלותי משום שהוא מונע מהאדם להגיב לנסיבות משתנות – כלומר, יש פה עודף של יציבות וחוסר גמישות בהתאמת הפעולה למצב. כך קורה שאנשים עם הפרעת קשב שנמצאים במצב של היפר-פוקוס נוטים להזניח את התחזוקה העצמית שלהם כשהם שרויים במצב זה ולא יצליחו לעצור כדי ללכת לאכול, לשתות, להתפנות או לנוח. מצב ההיפר-פוקוס יוצר ניתוק כל כך גדול מכל מה שלא קשור לפעילות הנוכחית עד שאנשים נמצאים במצב הזה לא ישימו לב אם מישהו אחר קורא להם או מדבר איתם והם גם עלולים שלא לשים לב לגירויים סביבתיים שחיוניים להישרדות כמו ריח של עשן או גז. כמו כן, במצב ההיפר פוקוס אין מודעות לזמן שחולף ומעבר לקושי להתנתק מהפעילות הנוכחית, אותו אדם גם לא בהכרח ישים לב שעכשיו הוא צריך להתארגן ולצאת לקראת מחויבויות אחרות שיש לו באותו היום – לימודים, עבודה, פגישות וכו’. את ההסבר של ברקלי על השליטה על ההתנהגות תוכלו לראות – בקישור הזה.
אבל כן/לא התכוונתי!
כאמור, דופמין מעורב גם בהוצאה של הפעולה הנבחרת אל הפועל. כלומר, גם אם הצלחנו לאתר את המידע הרלוונטי, לשמר אותו מספיק זמן כדי לעבד, להחליט מה אנחנו רוצים לעשות ואיך כדי לעשות את זה – הדברים עדיין יכולים לקרות ברמת הביצוע.
כשהדופמין לא עובד טוב יהיה לנו קשה ליישם את המסקנות שלנו ולממש את המטרות שלנו. נתכנן ונתכוון לעשות משהו, אבל… הוא לא בהכרח יצא אל הפועל ובמקומו אולי יצא משהו אחר שבכלל לא רצינו לעשות.
לכן חשוב מאוד להבין שהרבה פעמים הבעיה של אנשים עם הפרעת קשב היא לא בידע, או בהבנה אלא ברמת הביצוע. זה נכון לגבי תלמידים שמכירים את כללי ההתנהגות בכיתה ומודעים להשלכות של הפרתם, אך לא מצליחים להימנע מכך. זה נכון לגבי מבוגרים שיודעים טוב מאוד מה יעצבן את הבוס/הלקוח/הקולגה ולא מצליחים להימנע מכך, למרות שהם מעוניינים בשמירה על יחסים טובים. כמו כן, זה נכון לא רק לגבי יכולת ההימנעות מפעולות לא רצויות אלא גם לגבי היכולת לבצע את הפעולות הרצויות – להגיע בזמן, לזכור את הזה שהבטחנו להביא, לזכור להוציא אותו מהתיק בזמן הנכון אם הבאנו, לשים לב שלמזכירה יש חולצה חדשה כדי לזרוק מילה טובה וכו’
משום שאנחנו יכולים גם לפספס דברים ברמת הקלט וגם לא לעבד כמו שצריך את מה שכן קלטנו – חשוב לוודא בכל מקרה לגופו איפה הייתה הבעיה. לא להניח מראש חוסר ידיעה או הבנה, אבל גם לא להניח מראש שהייתה מודעות מלאה למצב. אחד הדברים שיכולים לעזור לנו להבדיל הוא לשים לב האם מדובר במצב חדש או שגרתי. במצבים חוזרים, בהיעדר בעיה קוגניטיבית אחרת רוב הסיכויים שהבן אדם כבר מודע למצב, אבל מתקשה ליישם את ההתנהגות הרצוייה. לעומת זאת, במצבים חדשים יש סיכוי גדול יותר שמשהו בהבנת הסיטואציה התפקשש. כמובן שאין הפרדה מלאה, גם במצבים חוזרים יכולה להיות אי הבנה וגם במצבים חדשים יכולה להיות הבנה מלאה. כמו כן, בהחלט ייתכן שאותו אדם גם לא הבין נכון וגם התקשה לבצע את מה שתכנן. זה מורכב.
איך מתמודדים עם זה?
קודם כל זה המקום להזכיר לכולם שהאבחון לא נועד רק בשביל “לקבל התאמות” אלא בשביל לקבל מידע. האבחון נועד למפות את תפקודי הקשב ואת האופן שבו הם באים לידי ביטוי בתפקוד של האדם. תוצאות האבחון יכולות במקרים מסויימים להגיד אם לאדם מסויים יש נטייה לקושי ספציפי באחד מהשלבים שתיארנו קודם, בהשוואה לשלבים האחרים של תהליך השליטה הקוגניטיבית של התפקודים הניהוליים. זה יכול להיות מאוד חשוב ליעילות של התוכנית הטיפולית. כמובן שקושי אחד לא בהכרח סותר קושי בשלבים אחרים של תהליך השליטה הקוגניטבי ושהקשיים יכולים להשתנות לפי הסיטואציה. כאמור, זה מורכב.
כאן נכנס לתמונה המערך הטיפולי – זה המקום של אנשי המקצוע לנתח את המקרה על סמך תוצאות האבחון והדיווחים של האדם עצמו, לבנות תכנית עבודה ראשונית. לאחר מכך הצוות המקצועי צריך גם לעקוב אחריה באופן תקופתי כדי לוודא שהיא יעילה ואם לא לשבור את הראש ולחשוב אילו שינויים כדי לעשות בה. תוכלו למצוא מידע נוסף על אפשרויות טיפוליות – בקישור הזה.
בעוד שהמערך הספציפי ודרכי העבודה יכולים להשתנות מאוד בהתאם למקרה, ישנם מספר קווים משותפים לטיפול באנשים עם הפרעת קשב. באופן כללי, הטיפול נועד להגברת המודעות של האדם לנקודות התורפה שלו, כדי שידע ממה להיזהר והיכן כדאי לרכז את המאמצים. כמו כן, הוא נועד לתת כלים ואסטרטגיות להתמודדות, כדי לצמצם את הפגיעה של התסמינים בתפקוד וברמת החיים. הטיפול כולל גם מתן מידע אודות ההפרעה, כדי להפריד את התסמינים מהדימוי העצמי ולאפשר לאדם להבין יותר טוב מה קורה בתוך המוח של עצמו.
אחד המרכיבים החשובים בטיפול הוא בנייה של מיומנויות לסנגור עצמי מול הסביבה. הסנגור העצמי נשען על הידע הכללי אודות הפרעת קשב, כמו גם על הידע אודות הביטויים והמאפיינים האישיים בכל מקרה לגופו. הוא כולל בין היתר: פיתוח כישורים חברתיים, אסרטיביות וכו’.
כאשר מדובר בילד, חלק מהתהליך מתבצע באמצעות ההורים ולכן הדרכת ההורים מאוד חשובה. כמו כן, כמובן שיש להתאים את התכנים והכלים, לגיל ולשלב ההתפתחותי של הילד.
נשמע מעניין?
תוכלו לקרוא את המאמר המלא – בקישור הזה
אהבתם?
כדאי לכם גם לשמוע את ההסבר על הפעילות המורכבת של הדופמין במוח – בקישור הזה
ואת ההסבר על תפקודים ניהוליים והפרעת קשב וריכוז ADHD – בקישור הזה