גילוי נאות / רונה יהב
גילוי נאות
לא פעם בפוסטים / תגובות / שיחות / הרצאות שזרתי פרטים מחיי האישיים בתחום.
הפוסט הזה שונה… הוא רק אישי.
השיתופים האישיים ששזרתי היו על הזוויות השונות שמהן הפרעת הקשב נגעה לחיי – הפרעת הקשב של הילד שלי, של אביו (לא מאובחן), של אמי ז”ל (לא מאובחנת), של בני משפחה אחרים… זוויות ותובנות שלי מהעבר ומן ההווה – כאשת חינוך, כאשת מקצוע, כאימא, כבת זוג, כחברה…
כל כך הרבה פעמים כשקראתי פוסטים על הדברים שקורים ל”אנשי קשב” חשבתי לעצמי, שזה לא רק עם הפרעת קשב… זה קורה לי כל הזמן.
אף פעם לא העזתי לשתף באלה שלי, כי… אין לי הפרעת קשב.
דיברתי על העברה בין דורית (לא גנטית), על מורכבות ומרקמי יחסים בין הורים לילדים סביב הפרעת קשב – והתייחסתי לכל אחד מהצירופים האפשריים (הורה קשב לילד קשב, הורה בלי לילד עם, הורה עם לילד בלי…). ציינתי שמבוגרים רבים לומדים על הפרעת הקשב שלהם דרך גילויה אצל ילדיהם. קראתי לנושא “הפרעת הקשב של הילד שלי – מול הילד שהייתי וההורה שאני”, והייתי בטוחה שאני יודעת מהו הצירוף שלי.
בהרצאה אחת אמרתי: “בעוונותיי, לי אין הפרעת קשב”. זה אפילו לא היה מזמן.
מדי פעם קולגה או חברה הביעה תהייה באשר לקביעתי הנחרצת לגביי, ואני התייחסתי בביטול.
קל היה לי לייחס את אתגריי האישיים לילדות לא-ילדות שהייתה לי ולחוויות שאת משקעיהן אני לאורך מסע של חיים שלמים עובדת ומאוד מתאמצת לתקן / לרפא / לשפר / לשכלל… ולא בלי תוצאות, אבל המסע הוא של חיים שלמים ולכן אורכו יהיה כאורכם של החיים עצמם.
רק בשנה האחרונה, וביתר שאת בחודשים האחרונים, ככל שהלכתי והעמקתי במופעיה השונים של הפרעת קשב נשית, כשחברה יקרה שהיא אשת מקצוע חדה ומוערכת שוב דיברה אתי על האפשרות של הפרעת קשב לגביי (הציגה כאפשרות, אך למעשה בינה לבין עצמה “אבחנה” אותי מזמן), עדיין אמרתי לה שלא נראה לי… אבל בתוכי כבר נשתל היטב הספק. למה שהיא אומרת לא יכולתי להתייחס לגמרי בביטול.
משם החל מטר של “אסימונים” וסימפטומים לשטוף אותי. נראה שהכול מתחבר… אבל לא ייתכן. מצד אחד הכול מאוד הגיוני, מצד שני חשבתי שאולי עכשיו אני סתם מחברת ומקשרת הכול… ושזה לא יכול להיות.
שמעתי את עצמי מדברת על הפרעת קשב בבנות ובנשים – עם נשים, עם אימהות, עם חברות, עם הורים לבנות…
כששאלו אותי: “איך את מבינה את זה כל כך? איך את מתארת את זה כל כך במדויק?” – לא ידעתי לענות. פשוט ככה, ממש מבינה. אולי זאת האינטואיציה שלי, שתמיד הייתה טובה. וכל הדוגמאות שנתתי כדי להסביר איך זה בא לידי ביטוי בחיים – לא היו מספרים או מאחרים, אלא מתוך עצמי, מתוך חיי ומהיומיום שלי.
(כי הרי “זה קורה לי כל הזמן… אז מה אם אין לי הפרעת קשב? לצורך דוגמאות להמחשה זה מצוין”).
מיום ליום הספק שניקר בי הפך למטרד. פתאום כשהורים שאלו אותי אם לי יש הפרעת קשב, במסגרת הכנות כבר לא יכולתי לענות באותו ביטחון כמו תמיד, שלא.
הטרידה אותי האפשרות שאני עלולה להיות קצת “סנדלר שהולך יחף”.
היעלה על הדעת לשלוח את כולם לאבחון ואת עצמך לפספס???
כששיתפתי בתהייה את אבי ילדיי, להפתעתי הגמורה הוא אמר: “האמת היא שזה תמיד עבר לי בראש אבל לא העזתי להגיד לך”.
כששיתפתי את בני הוא אמר, “בטוח יש לך, לכי לאבחון”.
ולילה אחד, כשהרגשתי שאת הספק אני כבר לא יכולה לשאת (לא חיה טוב עם חוסר ודאות + יותר מדי סקרנית), בצעד אימפולסיבי קבעתי לי תור לאבחון, במועד קרוב מאוד.
למרות שהמועד היה קרוב (או בגלל שהוא היה קרוב), עד שהוא הגיע הספקתי להתחרט יותר מפעם אחת, אבל לא היה לי נעים לבטל (מהרופא? אולי מעצמי?), אז חשבתי שאולי זה לטובה, כי אם זה יידחה זה יידחה בהרבה, וכי באותו אופן פזיז ונמהר קיבלתי גם חלק מההחלטות הטובות בחיי.
השיחה שלי עם הרופא הייתה בפני עצמה חוויה מרפאת.
האבחנה ניתנה לי בביטחון מלא, ללא צל של ספק – מתחת למעטה נרחב של מנגנוני פיצוי מסתתרת היטב הפרעת קשב.
האבחון נערך בשעת ערב מאוחרת, חזרתי לבית שקט.
בבוקר שאלתי את הבן: “אתה לא שואל אותי איך היה?”
הוא ענה: “אני לא צריך לשאול, אני יודע שאת חיובית”. 🙂
המסע הזה אינסופי, מטורף, אפילו קוסמי. אני עוברת אותו קצת הפוך, כמו לקרוא ספר מהסוף להתחלה – מן החוץ אל הפנים, מהכלל אל הפרט, מהמקצועי לאישי, דרך הכול וכולם… ורק אחרי כל זה – אל עצמי.
אבחון “מאוחר”? – עדיף מאוחר מאשר בכלל, ומבחינתי כל עוד לא קבעתי עם אף אחד, לא איחרתי. הגעתי בול בזמן. אמנם במסלול מאוד ארוך ומפותל, הפוך ומטלטל, אבל לא הייתי משנה בו דבר, והעיקר שלא משעמם.
אז מה נתן לי האבחון?
מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא מחפשת תירוצים, צידוקים או הנחות, ולא סביר שאתחיל (אם כבר, עובדת על נטייתי לעתים לקחת אחריות גם על מה שלא בידיי).
האבחון לא נועד כדי לתרץ אלא כדי לחמול, ולא על מנת לרחם אלא להבין ולגדול.
אני יודעת שבעתיד איש המקצוע הבא שאבחר גם לתהליך אישי יהיה בעל התמחות בהפרעת קשב, כי כמו שאני תמיד אומרת, אם יש הפרעת קשב – כל תהליך שאינו לוקח אותה בחשבון, מכיר ומבין אותה היטב – לא יוכל לתת מענה מספק.
האבחון שלי היה חובתי הכנה לעצמי ובנוסף מעין חובה מקצועית.
הריני “יוצאת מהארון” (לא שהסתרתי או בחרתי להיות בתוכו) ומצטרפת רשמית למועדון.
רונה יהב
יועצת משפחתית, מדריכת הורים וצוותי חינוך, בעלת התמחות בהפרעת קשב.
אהבתם?
כדאי לכם גם לקרוא את ההסבר על למה נדמה לנו שלכל העולם יש הפרעת קשב – בקישור הזה
ולשמוע את ההסבר על חשיבות האבחון של הפרעת קשב במבוגרים – בקישור הזה