ההתמודדות של אנשים עם קשיים בלתי נראים מתחלקת לשתיים:

1. התמודדות מול התסמינים שיוצר מקור הקושי וההשלכות שלהם על התפקוד היום יומי
2. התמודדות מול הסביבה החברתית שמתקשה להבין ולקבל את הקשיים

על הסכנה של האשמת האדם בדברים שאין בו, תוכלו לקרוא – בקישור הזה
ואת ההסבר של ריצ’רד על גודל הקושי של התמודדות עם קשיי למידה, תוכלו לראות – בקישור הזה

מול כל הכיתה

ריצ’רד לבוי משתף אותנו בסיפור על ילד שהתמודד עם מספר קשיים:

1. קושי טכני בקריאה בעקבות לקות למידה
2. חשש מחשיפת הקושי באופן פומבי מול חבריו ללימודים
3. אלימות ביתית

לכאורה הייתם חושבים שהאלימות שממנה סבל בבית היא הצרה הגדולה ביותר שלו. זה מה שאני חשבת בתחילת הסיפור, במיוחד לאור התיאור הקשה בהתחלה (אזהרה, לא ללב חלש). הקושי בקריאה מתייחס להישגים ללימודים ואני כבר מרגישה את אלו שיגידו שציונים זה לא הדבר הכי חשוב ובכך יסגרו את הנושא ויצפו מכולם להמשיך בסדר היום. גם אם אתם לא מהאנשים שסבורים כך, אני בטוחה שכבר נחשפתם בעבר לאמרות מסוג זה. בלי להיכנס לבעייתיות של טענה זו, אציין רק שהיא מובילה לכך שאנשים רבים ימעיטו בגודל הבעיה ובכמות המשאבים שראוי לדעתם להשקיע בהתמודדות מולה. כתוצאה מכך, כמות המשאבים העומדת לרשות אותו אתם בכדי להתמודד עם הקושי שלו עלולה להצטמצם. אם מדובר בהבנה ותמיכה של המבוגרים ואנשי החינוך מסביבו, אם במניעת אבחון או בצימצום הגישה לטיפול מקצועי.

ומי פה התרגש מפוטנציאל הפדיחות מול החבר’ה?

באמת, עם יד על הלב. מתוך כל הסיפור הזה כמה מכם חשבו שזו בכלל סוגיה שיש לה משקל משמעותי בהתחשב בקיומן של השתיים האחרות?

התשובה היא – אותו הילד. הוא חשב זה הכי נורא.

מה קרה שם?

לאותו ילד עם קשיי קריאה ואב אלים הייתה מורה. במסגרת השיעורים המורה נהגה לבקש מהתלמידים לעמוד מול הכיתה ולהקריא. מתוך הסיפור ניכר שהיא לא הייתה מודעת לקשיים המשפחתיים והאקדמיים של הילד, או שלא ייחסה להם חשיבות. כך או כך היא התייחסה אליו כמו כל ילד אחר וציפתה שיעמוד ויקריא מול כולם.

הילד לא היה יכול לסבול את המחשבה של ההשפלה הפומבית מול חבריו לכיתה. הבושה דחפה אותו לדרכים נואשות שבהן יוכל להתחמק מהסיטואציה.

רוצים לדעת איך הוא התמודד?

לסיפור המלא צפו בסרטון Rick Lavoie Story: Taking A Beating to Avoid Reading.
כדי לא לעשות לכם ספוילרים, אמשיך את הדיון לאחר הסרטון.

בעיה של מוטיבציה, אבל מסוג שונה

בתיק האישי של אותו הילד נמצאה הערה מהמורה לפיה אין לו מוטיבציה. האמנם?

לטענתו של ריצ’רד הייתה לו המון מוטיבציה, אבל היא הופנתה למקום אחר. המוטיבציה שלו הייתה להימנע מהבושה שבחשיפת הקושי שלו בקריאה מול כל החברים. הוא היה מוכן אף להיחשף לאלימות קשה על בסיס שבועי כדי להימנע ממנה. איך אפשר להגיד שלילד כזה אין מוטיבציה?

מה אפשר לעשות?

החלק העצוב ביותר בסיפור הזה הוא שהיה ניתן למנוע אותו, או לפחות את החלק שבו הילד הרגיש צורך לחשוף את עצמו לאלימות נוספת באופן מודע ויזום. מצבים מסוג זה הם מה שמתכוונים אליהם כשמדברים על בעיות משניות בעלות אופי חברתי-רגשי. אי אפשר ל”רפא” או “למנוע” לקות למידה משום שהיא מולדת. אבל איתור של מקור הקושי וטיפול בו בשלב מוקדם היה יכול לשפר את יכולת הקריאה באופן שהיה פחות משפיל ומביש עבור הילד בסיטואציות מסוג זה. הקנייה של יכולת סנגור עצמי ואסרטיביות היו יכולות לעזור לו להתמודד בצורה יעילה וחיובית יותר מול המורה וחבריו לכיתה. תמיכה רגשית הייתה יכולה לחזק את הביטחון העצמי שלו ולצמצם פגיעה של חוויות שליליות מסוג זה על תפיסת המסוגלות העצמית.

במילים אחרות, היה אפשר לצמצם את הקושי הטכני שלו בקריאה. היה אפשר לצמצם את המצוקה הרגשית מול הסיטואציה והיה אפשר לתת לו כלים לשפר את הסיטואציה עצמה. כל זה עוד לפני שדיברנו על המורה עצמה שגם אליה נגיע. מה שחשוב לי להדגיש בשלב זה הוא שרק על ידי איתור וטיפול מוקדם היה אפשר למנוע את המצב שבו הילד מרגיש שהדרך היחידה שבה הוא יכול להשתחרר מהמצוקה שלו היא על ידי סיכון עצמי וחשיפה חוזרת ונשנית לאלימות קשה בבית.

הדרכת מורים

אני מאמינה שלאותה המורה היו כוונות טובות ושהיא עשתה ככל יכולתה לקידום התלמיד במסגרת הידע והכישורים שהיו לה. אני מאמינה שאם היא הייתה מודעת לגודל המצוקה שהיא עוררה בתלמיד ובהשלכות של מצוקה זו היא הייתה נמנעת מכך. הבעיה הייתה חוסר מודעות. משום שלאותה מורה לא היו הכלים וההכשרה הדרושים לאיתור מקור הקושי האמתי היא ייחסה את התנהגות התלמיד לחוסר מוטיבציה.

כל המאמצים שלה לא הועילו ואף החמירו את המצב משום שלא טיפלה בגורם הנכון.

חשיבותו האבחון והאיתור המוקדם

כיום נוהגים לקשר בתקשורת בין אבחון לבין התאמות וציונים. ההטעיה הזו מסוכנת מאוד בדיוק מהסיבות האלו. יכולות להיות הרבה מאוד סיבות לכל מיני קשיים. הדרך היחידה לדעת מהו הגורם או שילוב הגורמים האמתי הוא דרך בדיקה של כל חשד למקור הקושי על ידי אנשי המקצוע הרלוונטיים. רק לאחר בירור מעמיק של הסיבה להיווצרות הקשיים ניתן לבנות מערך טיפולי הולם, אשר ייתן את המענה הנדרש למען שיפור התפקוד ואיכות חייו של האדם כמו גם מניעה של בעיות משניות וצבירה של פערים.

לכל גורם אפשרי למקור הקושי יש טיפול שונה. כבר ראינו איך חוסר איתור גורם להזנחה של מקור הקושי והתפתחות קשיים משניים. איתור שגוי עלול לגרום גם להזנחה, גם לבזבוז של זמן ומשאבים יקרים שיכולים היו להיות מוקדשים לטיפול בגורם האמיתי וגם כפי שראינו עלולים להחמיר את המצב. זה נכון גם עבור המענה החינוכי שראינו בסיפור הזה אבל גם עבור כל מענה מתחום אחר.

משום שפירוש שגוי עלו להוביל להזנחה, בזבוז משאבים ואף החמרה במצב חשוב מאוד ללכת לאבחון מקצועי עבור כל חשד לגורם הקושי. אם יש ספק בקשר לתוצאות האבחון או חוות הדעת של אנשי המקצוע יש לפנות לחוות דעת שנייה ואף שלישית ורביעית במקרה הצורך. האבחון לא נועד להקל על המערכת או על המבוגרים האחראיים בסביבתו של הילד. הוא לא נועד להפוך את הילד לרובוט או מכונת ציונים צייטנית. הוא נועד להציל חיים. במקרים קיצוניים כמו זה ממש מדובר בסכנה פיזית מידית. בהקשר של הפרעת קשב מדובר בין היתר גם בהקטנת הסיכון לפגיעה פיזית בעקבות הקשיים בתפקודים ניהוליים, שבין היתר עלולים ליצור גם נטייה מוגברת להיכנס למצבים מסוכנים ולהיפצע (תוכלו ללמוד עוד על נושא הבטיחות בהקשר של הפרעת קשב – בקישור הזה). במקרים אחרים מדובר ביכולת להשתלב בחברה כאדם בוגר בעל יכולת להגשמה עצמית חיובית ובונה, במקום “להסדר איכשהו” ולשרוד בקושי, או לחילופין להזדקק לתמיכה ממסדית.

זה אינטרס של כולם

האבחון והמערך הטיפולי שבעקבותיו חיוניים למימוש שיוויון ההזדמנויות של האדם. הם מאפשרים לו להפוך מנטל לנכס עבור החברה שבה הוא חי. אין זה עניינם של אנשים עם קשיים או בני משפחותיהם בלבד, אלא של החברה כולה. זאת משום שההתמודדות עם אנשים שלא זכו למענה הולם בילדות, נופל על הקופה הציבורית והמרחב הציבורי בבגרותם. לאומת זאת, התרומה של אנשים שזכו לתמיכה הולמת מגילאי הילדות, באה לידי ביטוי הן בהרחבת קופה הציבורית והן בשיפור ופיתוח של המרחב הציבורי – אם בתרבות, בכלכלה, בטכנולוגיה, בחברה או בכל תחום אחר.

משום שהחברה היא זו שמשלמת על הכישלון שלה במתן שוויון הזדמנויות והיא זו שקוצרת את הפירות של הצלחתו,
הרי זה אינטרס של כל האזרחים באשר הם וכך יש להתייחס לנושא זה.

אז פעם הבאה שאתם נתקלים במישהו שמזלזל בחשיבותו של האבחון והמערך הטיפולי,
בבקשה האירו את עיניו והפיצו את המידע ברבים – דור העתיד שלנו יודע לכם מאוד.

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את הסרטון על התמודדות של לומדים עם קשיים בלתי נראים – בקישור הזה

ואת ההשוואה של ההתמודדות החברתית בין אנשים עם הפרעת קשב לאנשים עם OCD – בקישור הזה

תמונה: By Marco Verch CC BY 2.0