אז… זה הולך להיות קצת ארוך….

שמי משה. בן 41 ועוד קצת.

כשאתאר את תחושותיי וזיכרונותיי מהילדות, רבים כאן יזדהו עם כל מילה. הייתי הילד ששמע לא אחת את המשפט “לא יצא ממך כלום”. כל החיים היו בבלגן אחד גדול. הכתב היה בלתי קריא. הספרים והמחברות בבלגן שלם. פעמים אין ספור שבכלל שכחתי אותם בבית…
פעמים רבות שלא הכנתי שיעורים. במבחנים, אני יושב מול דף השאלות והשורות מתבלבלות לי בין העיניים.

אני זוכר כרגעים מן הגיהינום את המבחנים הפומביים – מבחנים בעל פה בגמרא, בנוכחות ההורים, שנערכו מדי שנה בבית הספר. היו ילדים שחשו בחגיגיות של המאורע. בשבילי זה היה אחד מרגעי ההשפלה הנוראיים ביותר שצרובים בי עד היום. העלבון להישאל שאלה ומרוב לחץ אפילו לא להבין אותה. לפחד להסתכל לאבא בעיניים כדי לא לראות את הבושה שאני מניח שעטפה אותן.

ברמת המודעות שהייתה באותם הימים, האבחנה של מצבי הייתה: “עצלן”.

לא אחת אף סבלתי מנחת זרועם של הורים ובעיקר מורים. אז זה עוד היה מקובל… לעולם לא אשכח את המשפט; “גם מנקה רחובות צריך לדעת חשבון”.

אני זוכר את התסכול בלנסות בכל התחלה חדשה; תחילת שנת לימודים או ספר לימודים חדש, כשמהר מאד אני מאבד את הקשר עם החומר הנלמד.

כשהגעתי לישיבה הסגנון השתנה. לא של היכולת הלימודית. אלא של צורת הביקורת שקיבלתי עליה. ” טעמו וראו כי טוב ה’ “. אוי, כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה מהמשגיח בישיבה. במילים אחרות, תנסה ללמוד ותראה איך מתיקות התורה תדבק בך. ניסיתי. מאד ניסיתי. מרוב שניסיתי, אני זוכר כמעט בעל פה סוגיות גמרא שהמשותף שבהן הוא, שהן הראשונות בכל מסכת. אחר כך התייאשתי.

מעבר לבעיות הלימודיות, הפרעת הקשב תרמה רבות לבעיות בחיי היום יום. חוסר יכולת לסיים משימות. כשניסיתי לסדר את החדר פשוט העברתי את הבלגן ממקום למקום. כל פעולה נקטעה מספר רב של פעמים בגלל הנטייה להתפזר.

את הלימודים עזבתי בגיל 15.

אפילו ההורים שלי השתכנעו שחבל על הזמן. לפחות שאעשה עם עצמי משהו במקום לשנן בחברותא מערכונים של הגשש על הספסל האחורי בישיבה.
לא רק בלימודים ניכרה הבעיה. גם בהתנהגות בלתי הולמת. נמשכתי לילדים הפחות טובים, בלשון המעטה, בבית הספר, בישיבה, ובשכונה. נהייתי שובב גדול או כמעט עבריין קטן. אלו המקומות שהצלחתי לפחות לקבל קצת תחושה של הצלחה וחיבור חברתי.

הצלחה ראשונה

שיא ההגשמה העצמית שלי באותם ימים הייתה ההצלחה הניסית שלי בקורס מדריכי עזרה ראשונה במגן דוד אדום. כנראה שבגלל היכולת הוורבלית שלי שהיא די טובה, שבשיתוף עם מעט כישורי משחק שצצו לי במהלך הסימולציות בקורס, עשתה את שלה. לאחר הקורס התחלתי להדריך בהתנדבות קורסים במגן דוד אדום. זה היה קשה מאד!! מה שהחזיק אותי זה התגמול בזה שהתגובות של החניכים שלי נתנו לי סוף סוף תחושה שאני שווה משהו. דבר נוסף שהרים אותי קצת למעלה, ובאופן מפתיע, זה ההחלטה של מורי ורבי איציק כהן ז”ל, שהדריך אותי בקורס מדריכים ביחד עם רעייתו רחלי,  שאליהם נקשרתי ממש באהבה גדולה, להיות עוזר המדריך שלו בקורס מדריכי עזרה ראשונה של מתנדבי הנוער במד”א. באותה תקופה כבר התחלתי לעבוד בשכר,(מגוחך, יש לומר…), במד”א.  בנוסף להדרכה עבדתי גם כנהג אמבולנס.

אז למה אני אומר שזה היה קשה??

כי במהלך הקורסים הרבים שהעברתי, התאמצתי הרבה מעבר לכל מדריך אחר. לכל שיעור קדמו הכנות ארוכות מאד בבית.

הנה דוגמה אחת: שיעור החייאה. העברתי אותו להערכתי מאות פעמים! ובכל זאת, מעולם לא העזתי להדריך אותו ללא מערך שיעור צמוד מול העיניים. פעם אחת ניסיתי להעז…. כל השיעור התערבב לי לחלוטין…. היה נורא.  אגב, כשחניכים אמרו לי, ויש כאלו שאומרים לי עד היום, שהייתי מדריך מעולה, לא הצלחתי להאמין למילה שיוצאת מפיהם.

שוק העבודה

עזבתי את העבודה במד”א. עברתי מספר מקומות עבודה. בכל אחד מהם היו את הבעיות שגרמו לי לסיים אותן.

העבודה המשמעותית האחרונה שלי הייתה כנהג חלוקה של ציוד משרדי. הייתי מגיע מוקדם לעבודה. מנסה להעמיס ולתכנן מסלול חלוקה. הייתי הנהג הראשון שהגיע למחסן, ועל פי רוב הייתי הנהג האחרון שיצא לקו החלוקה. הייתי משנה כל כמה דקות את המסלול. גם כשכבר יצאתי לקו, הייתי משנה מסלול מספר פעמים. חוסר הסדר גרם לי לסיים מאוחר מכולם את החלוקה.
בעקבות מספר תאונות וכמעט תאונות שעשיתי, פוטרתי מעבודתי. הבוס שלי אהב אותי, אבל לא יכול היה להרשות לעצמו לחכות ליום שבו יקבל ממני טלפון שפגעתי הפעם גם בנפש ולא רק ברכוש.   הייתי בטוח שהתאונות נגרמות מחוסר ערנות עקב מחלת הסוכרת ממנה אני סובל.

ואז גיליתי מה זה בכלל הפרעת קשב וריכוז ADHD

בעודי מובטל, הזדמן לידי מאמר הנוגע להפרעות קשב וריכוז. תוך כדי קריאת המאמר, הבנתי שכנראה אני שייך לשם….

ניגשתי לרופא המשפחה שהפנה אותי לנוירולוגית. זו שלחה אותי לבדיקת TOVA. הבדיקה הראתה שרוב הפרמטרים מצביעים אצלי על הפרעת קשב קשה. הערכים עמדו בקו ישר עם הערך הנמוך הקיים… הרבה מתחת לתקין. לאחר הבדיקה של רמת הבסיס נטלתי את הריטלין וכעבור שעה בוצעה שוב אותה בדיקה תחת השפעת התרופה. כל הערכים “קפצו” בצורה משמעותית אל מעבר לקו התחתון של גבולות התקין.

אני זוכר את הרגע שיצאתי מהמכון.

עמדתי בפינת רחוב סואן ופשוט בכיתי. בכי אמיתי. הרגשתי מצד אחד ש- 39 שנים מחיי הלכו להם לפח. מצד שני, קיוויתי שאספיק לעשות משהו עם העתיד שנשאר.

רק בנהיגה הביתה, כשהייתי עדיין תחת השפעת הריטלין שנטלתי לצורך הבדיקה, לראשונה בחיי, נוכחתי לדעת שעד אותו היום לא ממש ידעתי “לקרוא את הכביש”. לא להאמין שהייתי נהג אמבולנס ונהג משאית…. רוצח פוטנציאלי…  עם הריטלין הרגשתי פתאום כל כך מרוכז בנהיגה. אז גם הבנתי שהסיבה לתאונות היא הפרעת הקשב.

הכרה ממסדית וסל שיקום

בעקבות המלצה של חבר שהוא לי יותר מאח, נגשתי לוועדה של ביטוח לאומי. נקבעו לי אחוזי נכות משמעותיים בגלל הסוכרת וגם קצת בגלל הקשב. השלב הבא היה הגשת תביעה לשיקום תעסוקתי בביטוח הלאומי. התביעה אושרה. תאמו לי תור לאבחון תעסוקתי. בינתיים נשלחתי להכיר מספר מקצועות טכניים שאולי אמצא בהם את מקור הפרנסה הבא שלי. האבחון התעסוקתי כלל 8 שעות של מבדקים מסוגים שונים. האמת שדווקא די נהניתי.

כעבור מספר ימים נקראתי לקבל את סיכומי האבחון. בחדר של פקידת  השיקום  ישבה גם הפסיכולוגית שאבחנה אותי. כשקיבלתי את התשובה פשוט רעדתי. הייתי בטוח שישלחו אותי לאיזה חודשיים של קורס מקצועי. נאמר לי שם שלפי הנתונים, הם ישמחו אם אוכל להתגבר על הקשיים של להיות אב לארבעה ילדים ואלך לאקדמיה. לא האמנתי. אני???

כמובן שהסכמתי.

השיקום התעסוקתי כולל החזר מלא של שכר הלימוד, קצבת שיקום לצורך קיום, ואפילו ציוד נדרש כמו מחשב, ציוד משרדי ועוד. אפילו ישנו תקציב לשיעורים פרטיים אם יש צורך בזה.

כ”בוגר” מסגרת חרדית, ונטול השכלה כללית, נדרשתי כמובן לעשות מכינה קדם אקדמית ומבחן פסיכומטרי. מטעמים כלכליים ביקשתי לעשות את המכינה ואת קורס הפסיכומטרי במקביל. זאת כדי שיהיו לי מספיק שעות לימוד שבועיות הנדרשות כדי לקבלת מלגת קיום. העובדת הסוציאלית המסורה שמתפקדת כפקידת השיקום שלי אישרה לי. זאת, למרות ש”קיבלה על הראש” מהממונים עליה, בטענה די הגיונית, שאין סיכוי שאצליח לעבור את שניהם במקביל בהצלחה.

עשיתי מכינת 30+ באוניברסיטת בר אילן. במקביל למדתי בקורס פסיכומטרי בבית הספר שלדעתי הוא מספר אחד בתחום.

סיימתי את המכינה בציון ממוצע של 97.4 ופסיכומטרי בציון 583.
אני חייב לציין שהרבה מזה בזכות המורה המעולה שלי בפסיכומטרי. הסבלנות שלה לסבול אותי, והאישיות המדהימה שלה כמורה לחיים הפכה את הקורס לשיטה מנצחת.

בדרך לתואר ראשון

בשורה התחתונה, אני כיום בתחילתו של סמסטר שני של לימודי תואר ראשון במדעי הסיעוד.
ממוצע הציונים שלי ב 14 הבחינות של הסמסטר הראשון עומד על 90 – אין זה במטרה להתגאות. המטרה היא לחזק את המסר אותו כל כך חשוב לי להעביר.

המסר המרכזי שברצוני להעביר לכם:

ילד (או מבוגר) שזקוק לטיפול בהפרעת קשב ולא זוכה לזה, נרצח פעמיים!
פעם אחת על ידי מניעת האפשרות לממש את הפוטנציאל שבו, ופעם שנייה בגלל ההשפלות והדימוי העצמי שנשחק עד דק.

אנא, אם ידוע לכם על מי שלא זוכה לכך. תסבירו לו. תראו לו.
אם צריך אני מוכן גם לתרום את חלקי בהסברה. יש לפחות שני אנשים שלומדים היום לימודים גבוהים בעקבות שיחה שכזו איתי….

ניתן ואף מומלץ להעביר את מכתבי לכל מי שדבריי עשויים לעזור לו להציל את עצמו או אי מי ממקורביו.

משה.

את הדברים כתבתי באביב 2016, בעת נסיעה באוטובוס ממקום מגורי למקום הלימודים.
חלפה שנה מכתיבת המכתב. אני מוסיף לכם עוד פרט מידע, שהחלטתי שמותר לי להתגאות בו. במיוחד לאור העבר הכבד….   במסגרת הלימודים שלי, נבחרתי כמצטיין דיקן של בית הספר לסיעוד על הישגיי בשנת הלימודים הראשונה של התואר. אז כן, זה אפשרי!