הסיפור שלי – התבגרות עם הפרעת קשב / יעל
זהו סיפור של ילדת קש״ר (=>קשב וריכוז), שמאובחנת עם לקויות למידה מגיל 5.
אמא שלי עבדה בחינוך מיוחד ובחרה שלא יאבחנו אם יש לי קש״ר או לא, למרות שזיהתה, כי פחדה שהמורים ״ידחפו״ לי את הכדור כל הזמן.
הייתי ילדה שמחה רוב הזמן. רק שלא זכרתי מה עשיתי לפני שעה.
כל דבר הוציא אותי מריכוז.
כל הזמן היה צורך להקפיץ את הרגל או להקיש באצבעות על השולחן.
אמא חשבה שההקלות יעזרו.
בכיתה ה׳ הייתי מתוסכלת. אמא היתה מדברת איתי והייתי מסתכלת עליה ומשתפת איתה פעולה. היינו מנהלות שיחה שלמה. ואחרי שעה הייתי חוזרת ושואלת אם בכלל דיברנו קודם ועל מה היתה השיחה.
אני מבולגנת. תמיד ההורים אמרו לי לסדר את החדר והייתי עונה שאז אני לא אמצא כלום.
עליתי לחטיבה והפסקתי להכין שיעורי בית.
הציונים נשארו אותו דבר ואני ניסיתי לקחת את עצמי בידיים.
בתקופה זו אמא שלי שלחה אותי לקורסים שאמורים היו לעזור, בינהם היה קורס מיומנויות למידה של ניצן, וכמובן טיפול פסיכולוגי בכדי להתמודד עם הקשיים. בשלב מאוחר יותר ניסיתי לעשות סדנה לניהול זמן, לצרכי לימודים כמובן – זה לא עבד. היו עוד קורסים אבל אני לא זוכרת את כולם. היחיד שעזר היה של ניצן, וממנו לקחתי את הרעיון לסדר את כל החומר בטבלאות ולא כטקסט. זה הדבר היחיד, פשוט כי לא עבדו על הדבר הנכון. לא על הפרעת הקשב, אלא על לקויות הלמידה.
בתיכון ביקשתי מההורים לאבחן אותי אבחון קש״ר. אמא אמרה שהיא לא רוצה. שלא אתמכר לכדור.
הייתי מתוסכלת. בכיתי כמעט כל יום. המורים הוציאו אותי מהשיעור אם קישקשתי במחברת כי זה הפריע להם, ואם לא הצלחתי להתרכז גם. אבל על רוב המקרים לא סיפרתי להורים.
נכשלתי בהמון מבחנים בתיכון, כולל אחד עם מפה של ישראל שהייתי צריכה לכתוב את שמות המושבות הראשונות ולמקם אותן.
התקשרו להורים שלי כל שבוע.
סיימתי בגרות מלאה, כשאני יודעת שיכולתי להגיע לציונים יותר גבוהים.
התגייסתי והייתי מכונאית. סוף סוף יכולתי לספור את הברגים. סוף סוף היה לי רעש שניטרל את ההסחות.
אז לא פלא שחיכיתי 4 שנים לפני שהתחלתי תואר ראשון.
הלכתי לקופ״ח וביקשתי תור לנוירולוג.
התאבחנתי, אבל התוצאה לא הפתיעה אף אחד.
קיבלתי את הכדור.
בשום שלב לא לקחתי אותו כל יום. רק כשהיה לי משהו חשוב או כשלמדתי.
היום – 4 שנים אחרי, חצי שנה אחרי סיום תואר ראשון, אני יכולה להגיד, זה היה שווה את זה. חבל שלא קודם.
אני יודעת היום שיכולתי להגיע ליותר. בלי הכדור למדתי לשרוד את החיים, איתו למדתי לנהל אותם.
אמנם אני שמחה שהייתה לי הזמנות לנסות להתמודד בכוחות עצמי ולהכיר את עצמי גם בלי הכדור, אבל אני גם מצטערת שלא קיבלתי אותו קודם, כי חיי היו שונים.
היום אני יודעת להצביע באיזה שלב היו צריכים לתת לי אותו. במקרה שלי לפני התיכון.
היום אני יודעת שאם הילד שלי יהיה עם קש”ר בהחלט ארצה לתת לו גם את ההזדמנות להתנסות, אבל הייתי מקפידה לאבחן אותו לפני שהחיים נותנים לו מכה בפרצוף, ולפני שהוא מבין שהוא לא באמת כמו כולם, והמוח שלו עובד אחרת.
אהבתם?
קראו גם את ההסבר על הנזק שבהתייחסות לטיפול התרופתי כמוצא אחרון – בקישור הזה
וצפו בסרטון על איך לזהות בנות עם הפרעת קרב – בקישור הזה