התבריינות לבריונים – מי הקורבן?/ אביטל בריסק
מי שלא הוזמן לבית הספר בעקבות אלימות של הילד שלו ולא שמע ממנו ‘הם מציקים לי!’, לא יבין כנראה על מה אנחנו מדברים.
ישנם ילדים שהפתיל שלהם מאוד קצר. או שיש להם הפרעת קשב, או שהם חמי מזג מטבעם, או שהם עוברים תקופה קשה בבית ורגישותם לעולם עולה, וסיבולת שלהם לאחרים יורדת.
תהה הסיבה אשא תהה, ילדים אלו מאבדים את עצמם בקלות ונענשים הרבה.
ההתמודדות עם בעיות התנהגות ואלימות בבית הספר היא מורכבת ומאתגרת כשלעצמה. מה שעלול להחמיר את המצב עוד יותר, הוא ילדים אחרים שנמצאים בסביבתו של אותו הילד ומאוד נהנים לראות אותו “מתפוצץ”. על זה נדבר היום.
מקרה שהיה כך היה
לפני שנתיים צפיתי במחזה מדהים. ילד, נקרא לו אבי, חזר מהפסקה עצבני, עם אגרופים קמוצים, מתנשף וכועס. הוא עבר ליד ילדה בשם, נניח, דנה. דנה הביטה בו ולפתע הוציאה לו לשון. סתם רגע של ליצנות. אבי קפץ אליה עם אגרוף מורם באוויר, ואני עצרתי אותו רגע לפני מכה.
“המורה, לא עשיתי לו כלום!”, – אמרה דנה עם דמעות בעיניים, וחברות שעמדו סביבה הנהנו.
“שקרנית!!” – צעק אבי, מתחיל לבכות מרוב תסכול ששוב יאשימו אותו. הוא מבין שהסתבך, מבין שהכל אבוד לו והוא, הילד “הבעייתי”, יקבל עונש.
הוא יודע שאין מהמעגל הזה יציאה. או לפחות, כך לימד אותו הניסיון המר שחווה עד עכשיו.
מה בעצם קרה שם?
דנה אפילו לא שקרה. היא בסך הכל הוציאה לשון. זה לא מעשה חמור, נכון?
בטח שלא מגיע לה מכות על זה!
(אגיד בסוגריים ששום מעשה כמובן לא מצדיק מכות, אבל באמת במקרה כזה כביכול התגובה לא הייתה פרופורציונלית).
שאלתי את אבי על מה הוא כעס, והוא סיפר שדנה הוציאה לשון.
שאלתי את דנה למה היא הוציאה לשון דווקא לאבי.
נהיתה דממה.
ידעתי את התשובה
התשובה פרדוקסלית – היא הוציאה לשון לאבי כי זיהתה שהוא הילד שהכי יתעצבן מזה.
איזו מתיקות של שליטה וכח! כמה קל להפעיל ילד מתעצבן!
כמה כיף בהינף יד לגרום למישהו לאבד עשתונות ולנוח על זרי הדפנה של קורבן ומסכן!
אבי הסתכל עלי בפליאה.
הוא לא ציפה להבנה מצד מבוגרים, הוא לא חשב שמישהו יגן עליו, על הילד הפוגע בילדה טובה ועדינה שלא עשתה לך כלום.
ילדים כאלה, שנחשבים לילדים בעיתים, גם במערכת וגם בבית, הם בעצם קורבנות להצקות קטנות מצד הסביבה.
כיף להצית אותם. כיף להישאר הטובים והתמימים. כיף אפילו במחיר מכות שהמציקים לפעמים חוטפים מהם.
איך זה נראה בצד השני?
אביא כאן שיחה עם הילד בכיתה ו’:
“המורים אומרים לי לא להרביץ אלא לבוא אליהם ולבקש עזרה. אני בא ואומר להם שקובי מוציא לי לשון. המורה מתעצבנת ואומרת שאני לא תינוק. אני חוזר למקום עצבני, כבר לא סומך על המורה. אני יודע שהם עושים את זה בכוונה. בפעם ה30 אני מאבד את זה ומעיף לקובי כאפה. אין לי בעיה עם זה שאני נענש, לא הייתי בסדר. אבל תסבירי לי, למה רק אני נענש?”
מוסר ההשכל
אם זה המצב שהילד שלכם מתמודד איתו, לעולם אל תתנו לגיטימציה לתגובות לא מתאימות, אך תנו הבנה מלאה למה שהוא מרגיש ותערבו את המסגרת בבקשה לטפל באופן חמור במציקים.
אהבתם?
צפו גם בסרטון על התמודדות עם התפרצויות רגשיות של הפרעת קשב – בקישור הזה
ועל התמודדות עם אנשים רעילים – בקישור הזה