אז ככה, התאמות בדרכי היבחנות הן נושא רגיש בימינו, אבל לא בגלל שיש בהן משהו רע, אלא בעיקר בגלל אוסף של מידע מטעה ו… למרבה הצער, גם מקרים לא מעטים של התנהלות לקוייה של מערכת החינוך….

• אז אם כבר מדברים על מערכת החינוך, את כל המסמכים הפורמליים בנושא תוכלו למצוא – בקישור הזה

לעניינינו, מה שצריך לזכור, זה שהתאמות בדרכי היבחנות הן לא טיפול והן לא נועדו ליצור שינוי בנבחן עצמו!

לא רק זאת, אלא שהן גם בכלל לא נועדו לתקן משהו בנבחן אלא במבחן.

למעשה, מה שההתאמות אמורות לעשות זה לתקן את התוקף של המבחן במקרים שבהם הוא נפגע. כמו למשל, כשהוא משמש ככלי הערכה עבור אוכלוסיות שבהן הציון לא משקף בצורה מהימנה את הידע או המיומנות שהוא מיועד לבדוק.

בואו נבין למה זה קורה ומה אפשר לעשות בנידון.

למה למדוד ואיך בודקים את איכות המדידה?

להערכה יש תפקיד חשוב מאוד במערכת החינוך – היא מאפשרת לצוות החינוכי לקבל משוב על איכות ההוראה ולדעת אם יש נושאים שצריכים הקנייה מעמיקה יותר ברמה הכיתתית.

כמו כן, היא מאפשרת לעקוב אחרי הבדלים בין אישיים בין התלמידים בכיתה ולקבל תמונת מצב של ההתקדמות האישית של כל אחת ואחד מהם בצורה פרטנית. בעזרת המידע הזה ניתן לאתר תלמידים מתקשים שזקוקים לסיוע נוסף ולבדוק את היעילות של תכניות התערבות לאורך זמן.

כל זה חשוב מאוד. עכשיו – איך עושים את זה?

כדי לדעת באיזו רמה תלמיד מסויים שולט בתחום הידע של מקצוע מסויים, צריך להשתמש במבחן שהציון שאותו התלמיד יקבל בו ישקף באופן מדוייק את השליטה שלו באותו תחום דעת. כלומר, אם התלמיד יודע 80% מהחומר והוא מקבל ציון של 80 – זה אומר שהמבחן שלי טוב.

אבל… אם התלמיד יודע 80% מהחומר ובמבחן הוא מוציא ציון של 70 או 60, זה אומר שהמבחן שלי לא טוב  – הוא לא נותן תשובה מדויקת. ככל שהציון רחוק יותר מהמצב בפועל ככה הפגיעה בתוקף שלו גדולה יותר. משום שהמידע שמבחן כזה מפיק אינו אמין, לא כדאי להתבסס עליו עבור תהליכי קבלת החלטות.

מה יכול לפגוע בתוקף של מבחן?

בדרך כלל תוצאה לא מהימנה, שאינה משקפת את המצב במציאות, מתקבלת כאשר יש משתנה כלשהו שמתערב בתוצאה הסופית של הבחינה. במקרה של הפרעת קשב ולקויות למידה זה יכול להיות מגוון שלם של גורמים. למשל: קושי בתשומת לב לפרטים, ביכולת התארגנות, בקצב הכתיבה, התעייפות, אימפולסיביות, קושי בקריאה, כתב יד לא ברור וכו. כל אלו אינם קשורים לידע של תחום התוכן ולכן הם “מלכלכים” את המדידה ו”פוגעים” באמינות שלה.

במצב כזה, שבו משתנים מתערבים פוגעים בתוקף של המבחן, מה שלא בסדר הוא המבחן עצמו – זאת משום, שהוא לא מודד טוב את מה שהוא מיועד למדוד.

להשתמש במבחן לא תקף זה קצת כמו להשתמש במטר שלא מראה את המרחק הנכון. די חסר טעם…

במצב כזה צריך לחשוב איך ניתן לשנות את כלי המדידה או אופן השימוש בו, באופן שיאפשר לו למדוד את מה שהוא אמור למדוד בצורה יותר מדוייקת.

איך אפשר לתקן את התוקף של המבחן?

יש הרבה דרכים לשנות את דרכי המדידה באופן שיתקן את הבעיות בתוקף שלהן. למשל: במצבים שבהם יש איטיות בכתיבה (מתוך הנחה שקצב הכתיבה אינו חלק מהמיומנות הנמדדת) ניתן לתת תוספת זמן, ללמד הקלדה עיוורת כדי לאפשר בחינה על גבי מחשב, לאפשר השלמה של התשובה לאחר המבחן, הכתבה לגורם ניטרלי, בחינה בעל פה ועוד.

עם זאת, לא כל התאמה תהיה יעילה עבור כל המקרים של קצב כתיבה איטי. למשל – אם הקושי הוא רק בתחום השפה, לא בהכרח יהיה הבדל משמעותי בין בחינה בעל פה או בכתב. הרי שתיהן מצריכות מיומנות שפתית. לעומת זאת, עם הקושי הוא מוטורי, בחינה בעל פה או הכתבה יכולות לעשות הבדל משמעותי, כי הן מנטרלות את המשתנה המתערב עבור אנשים עם בעיות מוטוריות.

יש גם התאמות שדורשות תנאים מקדימים כדי להיות יעילות. למשל – הקלדה יכולה לעזור רק אם קצב ההקלדה מהיר באופן משמעותי מקצב הכתיבה של כתב היד של אותו אדם. כמו כן, גם בחינה בעל פה מצריכה מיומנויות מעט שונות בהשוואה לבחינה בכתב – חשוב לוודא שהנבחן יודע ליישם אותן כדי שההתאמה תהיה יעילה עבורו.

בקיצור – לא סתם מבקשים אבחון בשביל מתן ההתאמות ולא סתם עוקבים (או לפחות אמורים לעקוב) אחר האפקטיביות שלהן. אם התאמה מסויימת לא מצליחה לתקן את התוקף של המבחן עבור נבחן מסויים – צריך לבחון מחדש את המצב ולנסות פתרונות חלופיים.

כאן חשוב לי לציין שוב, שהמטרה של ההתאמות היא לתקן את התוקף של המבחן ולא להקל על הנבחן. אם תלמיד יודע 80% מהחומר ומקבל ציון 90 זה גם לא טוב. כי הרי גם זה לא מדוייק.

בסופו של דבר השאיפה היא שהציון ישקף בדיוק את רמת השליטה של הנבחן בנושא הנבדק. הן לא נועדו להעלות את הציון והן לא נועדו להקל על הנבחן – הן נועדו אך ורק כדי לדייק את תוצאות הבחינה.

מאיפה מגיע הרצון להעלות את הציון של התלמיד?

כמו שכתבתי קודם, מערכת ההערכה אמורה לשרת את הצוות החינוכי כדי לתת מענה טוב יותר לתלמידים ברמת ההוראה הכללית, ההתאמה לצרכים האישיים ואיתור מוקדם של קשיים המצריכים מערך טיפולי רחב יותר. בהקשר הזה, תוצאות המבחן לא אמורות לעניין את התלמידים באופן ישיר. או לפחות, לא יותר ממה שהם מתעניינים בתוצאות הדוח שהמפקח כתב על המורה שלהם. זאת משום שכשההערכה החינוכית מתבצעת בכלים טובים ובצורה טובה, התלמיד ירגיש אותה רק באופן עקיף על ידי עלייה באיכות המענה החינוכי שהוא מקבל.

במצב הזה יש לתלמידים אינטרס להביע את הידע שלהם בצורה המדוייקת ביותר – הרי בדרך זו הם יוכלו לקבל חינוך טוב יותר.

מעבר לתפקידו של המבחן כמשוב לצוות החינוכי, הוא יכול לשמש גם ככלי נהדר למטרות חינוכיות אחרות, במיוחד בתחום הניהול העצמי והמטא-קוגניציה. למשל – אם המורים משכילים להשתמש במבחנים ככלי למשוב בונה עבור התלמידים, הם יכולים להסתייע בהם כדי לפתח בקרב התלמידים מודעות עצמית ולסייע להם לכוון את מאמצי הלמידה שלהם בצורה יעילה יותר. כלומר, המבחן יכול לשמש לא רק ככלי לשיפור ההוראה אלא גם ככלי לשיפור הלמידה.

זה יכול להיות דבר נהדר, אבל….

אם הייתם יום אחד בחייכם בבית הספר – אתם יודעים שבפועל זה לא באמת קורה, או לפחות… לא בצורה הזו.

מה שבדרך ככל קורה הוא שהציון נתפס בעיני התלמידים כהישג בפני עצמו ולא ככלי עזר להגשמת מטרה חינוכית. במצב זה המטרה של התלמיד היא לא להביע את הידע שלו בצורה המדוייקת ביותר אלא להשיג את הציון הגבוהה ביותר, בלי שום קשר לרמת האמתית של הידע או המיומנות שנמדדים במבחן הספציפי.

אם הייתם יום אחד בחייכם בבית הספר – אתם יודעים שיש כל מיני דרכים לעשות את זה…. ו…. גם המורים יודעים.

זה מתכון נהדר לבלאגן גדול!

כי אז מתחילה מלחמה שלמה שעיקרה להשיג את הציונים הגבוהים ביותר, כשהמטרה החינוכית נדחקת לשוליים.

זה מתחיל בלחץ על המורים “להספיק חומר”, בלחץ על התלמידים “לעמוד בקצב” ו”להשקיע”. אם זה לא מספיק, אז זה ממשיך גם בלחץ של ההורים על התלמידים והמורים כאחד. התקשורת כמובן שמחה תמיד להיכנס לכל החגיגה הזו ו… – בקיצור, סבטוחה אחת גדולה.

למה זה כל כך הסתבך?

הרצון והצורך “להשיג ציונים גבוהים” נובע מהמצב שבו שמערכת ההערכה הפנימית מקבלת תפקידים נוספים ומתחילה לשמש גם ככלי למיון וסינון של תלמידים.

זה מתחיל כבר בבית הספר עצמו, בחלוקה למגמות וממשיך בתהליכי הקבלה למוסדות הלימוד בהשכלה הגבוה. החשיבות של הציונים לעתיד האקדמי והמקצועי של התלמידים מובהרת להם לאורך כל הדרך וברגע שלתוצאות המבחנים יש השלכה ישירה על האפשרויות האקדמיות של הלומד – מתחילים להיות פה ניגוד אינטרסים.

הרי אי אפשר לבנות כלי מדידה שגם ישקף את הידע והמיומנויות בצורה מהימנה וגם ייתן תמיד את הציון הגבוהה ביותר לכולם ללא קשר לרמת השליטה שלהם בתחום התוכן הנמדד.

לכל הבלאגן הזה נכנסות ההתאמות.

משום שמשרד החינוך דורש מההורים אבחון לצורך זכאות להתאמות, אך מצד שני לא מסבסד אותו ולא מפקח עליו – נוצרת תופעה של “מסחרה באבחונים” לצד פערים סוציו אקונומיים, כאשר איזורים חלשים סובלים מתת-אבחון והחזקים מאבחון-יתר. שני המצבים לא רצויים וניתן להימנע מהם על ידי שינוי המדיניות של משרד החינוך.

מצב בעייתי נוסף שנגרם מהמדיניות הזו הוא שהאבחון מתחיל להצטייר כאמצעי להשגת התאמות, שבתורן מתחילות להצטייר ככלי להעלאת הציון – מה שלא נכון בשני המקרים.

מטרת האבחון היא מיפוי של תחומי קושי ויצירת בסיס לבנייה של תכנית עבודה, בעוד שמטרת ההתאמות היא תיקון התוקף של המבחן במקרה של משתנים מתערבים.

משרד החינוך כמובן מעדיף שלא לקחת אחריות על המחדלים שהוא עצמו יצר, מחזק את הדעות המוטעות שמוצגות בתקשורת על חשבון פגיעה בשיוויון ההזדמנויות של התלמידים ו… מעודד את המורים וההורים להילחם אחד בשני, במקום לשתף פעולה ולהפנות אצבע מאשימה אל עבר מקור המחדל האמיתי – משרד החינוך.

בקיצור, הטענה שההתאמות נועדו להעלות את הציון שגויה ומטעה. למעשה, הן נועדו לדייק את הציון – לא להעלות וגם… לא להוריד.

אם ההתאמות לא נועדות לשפר ציונים – אז מה כן?

נו… קצת שכחו את זה, אבל זה בעצם המקום של הוראה….

כלומר, אם רוצים שתלמיד מסויים יקבל ציון טוב יותר במבחן שמציג באופן מדוייק את המצב שלו בפועל – צריך  לדאוג שאותו תלמיד ידע יותר טוב את החומר וישפר את השליטה שלו במיומנויות שנמדדות.

למרבה הצער יש הרבה אנשים ששכחו את זה, אבל זו בעצם המטרה של מערכת החינוך – ללמד דברים, לא?

בהקשר זה, ההקנייה והפיתוח של ידע ומיומנויות בתחומי הדעת השונים אמורה להתרחש במהלך שנת הלימודים ולא רק בתקופת המבחנים (מה שקורה הרבה פעמים, לפחות ברמת האווירה). לא רק זאת, אלא שהיא ממש ממש אבל ממש ממש לא אמורה להתרחש במהלך המבחן עצמו.

למעשה, מבחן נועד למדידה של תוצאות ההקנייה ולא להקנייה עצמה. אם לא הייתה הקנייה – אין טעם למדוד את ההשפעה שלה על הידע והמיומנויות של התלמיד.

בהקשר זה נחשף גם הקשר הלוגי הלקוי של טענות בנוסח “אם נתן לו התאמות במבחנים הוא לא ידע X” – הרי ההקניה של הידע לא אמורה להתרחש במבחן ולכן היא לא אמורה להיות מושפעת ממנו. אם סומכים על המבחן כדי שיגרום לתלמידים ללמוד דברים, יש לנו כאן בעייה אחרת לגמרי. הלמידה צריכה להתרחש בשיעורים במהלך השנה – המבחנים הם רק כלי ההערכה של התוצאות שלה והם לא אמורים להקנות ידע ומיומנויות לתלמיד. זה כמו לצפות ממד חום לשנות את הטמפרטורה – היא הוא רק מודד אותה ולא משפיע עליה, אם רוצים ליצור שינוי בטמפרטורה צריכים להשתמש בכלים אחרים.

או במילים אחרות – אם רוצים שהתלמיד ידע X צריך ללמד אותו. זה לא קשור למבחן ובטח שלא להתאמות.

במקרים של קשיים ריאליים כמו לקויות למידה והפרעת קשב, בנוסף להוראה הרגילה ייתכן שיהיה צורך גם בהוראה מתקנת/מותאמת, שתתקיים כחלק ממערך טיפולי רב תחומי שמותאם על ידי אנשי המקצוע הרלוונטים עבור כל מקרה לגופו, אבל זה כבר נושא לדיון אחר 😉

לסיכום

אל ההתאמות צריך להתייחס רק בהקשר של תוקף הבחינה. את רמת הידע והמיומנות של התלמידים צריך לשפר באמצעות הוראה וחינוך של כל תלמידה ותלמיד על פי דרכם + מערך טיפולי מותאם אישית במקרה הצורך.

ובהקשר זה, הרשו לי להציג לכם שאלה למחשבה – למה במאה ה- 21 הקלדה על גבי מחשב זה התאמה ולא חלק מתכנית הליבה????

טוב, מספיק הסברים – עכשיו הגענו לחוויה האישית שלכם!

סמנו אילו התאמות אתם או ילדכם קיבלתם במהלך הלימודים.

בתגובות תוכלו לכתוב כמה כל אחת מהן עזרה (או לא עזרה), להביא לידי ביטוי את הידע והמיומנויות שלכם בצורה מדוייקת יותר במהלך המבחן.

וכמובן שאתם יכולים גם לקטר חופשי על כל מה שהייתם צריכים לקבל ולא קיבלתם

בחרו באפשרות שהכי מתאימה לכם ולחצו “הצבע”.
שימו לב

• אפשר לבחור יותר מאפשרות אחת.
• תוכלו לראות את התשובות של כולם, אבל רק אחרי שתצביעו בעצמכם 😉
• אם לא מצאתם את מה שאתם מחפשים, אפשר גם להוסיף אפשרויות חדשות (דרך החלונית “אחר” בשורה האחרונה).

אתם מוזמנים גם לשתף אותנו בתגובות בחוויות, תובנות, טיפים להתמודדות וכל מה שבא לכם 🙂
הסבר על שימוש בתגובות באתר תוכלו למצוא – בקישור הזה

אהבתם?

אתם מוזמנים לראות את כל שאר הסקרים שלנו – בקישור הזה