אני מביאה לכם כאן את הסרטון של זואי – Zoe Bee, שהיא מורה ואשת חינוך שמסבירה יפה את התפקיד הנוכחי של ציונים במערכת החינוך.

היא מתארת תופעה נפוצה ביותר שבה ילדים סקרנים ונלהבים שנכנסים למערכת החינוך, לרוב יוצאים ממנה… בואו נגיד – אחרת.

היא גם מתארת את המבנה המערכתי שיוצר את השינוי הזה. בין היתר התגובות של המורה הממוצע לילדים ששואלים הרבה שאלות ובהשוואה לילדים ששומרים על השקט. בהקשר הזה חשוב לי להדגיש שהסרטון הזה לא מדבר על הפרעת קשב או על תלמידים מתקשים. ההיפך – היא מדברת דווקא על התלמיד הממוצע ללא קשיים מיוחדים שמסוגל להתאים את עצמו לדרישות המערכת ו… על ההשלכות של הדרישות הללו על מהלך ההתפתחות שלו.

תלמידים לומדים מהר מאוד את התגובות החברתיות והממסדיות לציונים שלהם, כמו גם את ההשלכות האישיות והאפשרויות שיפתחו או יסגרו בפניהם בהתאם לציונים שיצליחו להשיג.

זואי מתארת את ההשפעות של המודעות הזו על תהליכי קבלת ההחלטות והניהול העצמי של התלמידים, כשהיא הולכת ומתעצמת לאורך השנים המתגבשות של אישיותם. למשל, זה יכול להוביל את התלמיד לוותר על פעילויות פנאי, אינטראקציות חברתיות ותחומי עניין לצורך התמקדות בלימודים. זה גם מעודד את הנטייה “ללכת על בטוח” בכל הנוגע לציונים, שבאה לידי ביטוי בבחירת הנושאים והפרוייקטים הפחות מאתגרים שצפויים להוביל לציונים טובים יותר.

זואי מעלה גם את נושא הלחץ סביב הציונים, על שלל החרדות שהם יכולים לעורר.

• תוכלו ללמוד עוד על הנושא וההשלכות הבריאותיות שלו – בקישור הזה.

בהתחשב בכל הדברים האלו – לאורך זמן, ההתמקדות המסיבית בציונים לצד ההזנחה של תחומי חיים אחרים, גורמת לציונים לתפוס מקום יותר ויותר משמעותי בדימוי העצמי של התלמיד. במקביל, חדוות הלמידה מפנה בהדרגה את מקומה למרדף הבלתי נגמר אחר “הספק החומר” ולמאמץ המתמשך לעמוד בדרישות ובציפיות של המורים.

תלמיד שעובר תהליך כזה צפוי להציב לעצמו כמטרה מרכזית, את החיפוש אחר הדרך היעילה ביותר ליצירת הרושם שיזכה אותו בציון הגבוה ביותר מהמורה. כלומר, הוא יתמקד בלגלות מה המורים רוצים ולתת להם את זה. הנטייה של המורים להשתמש בציונים כאיום או עונש, מחזקת את המגמה הזו ומציירת את בית הספר בעיני התלמיד רק כאמצעי למטרה, או כמחסום שצריך לפרוץ כדי להתקדם.

זואי מדגישה שהיא מדברת על ארצות הברית, אבל הדברים שלה נכונים לרוב מערכות החינוך בעולם ולפחות לדעתי תואמים גם את האווירה הכללית בישראל. היא מתארת תחושת קונצנזוס כללית של “משהו לא בסדר במערכת” לצד חוסר אונים מהיעדר הפיתרונות. בתגובה לכך היא החליטה לבחון מחדש את הנחות היסוד והתיאוריות שעליהן נהוג להתבסס בחברה המערבית, שמתוכן נגזרת ההתיחסות החברתית לנושא.

ציונים הם לא מה שסיפרו לנו…

לפי זואי, המטרה המקורית של מערכת הציונים היא למדוד את התקדמות התלמידים. הכוונה הייתה לאפשר למורים לדעת מה תלמיד מסויים הפנים ומה מצריך עוד עבודה. בהמשך התחילו להשתמש בציונים גם כדי להשוות בין התלמידים. דבר זה נעשה בעיקר לצורך קבלת החלטות, כמו את מי כדאי לקבל ללימודי המשך בהשכלה גבוהה ואת מי לא?

שימוש נוסף שנעשה בציונים הוא לצורכי תקשורת – כלומר, הציונים נועדו גם להעביר לתלמיד ולהוריו מידע אודות התקדמות התלמיד (או היעדרה). בהמשך לכך החלו להשתמש בציונים גם כגורם מוטיבציוני.

• אגב, בהקשר זה, בנוסף להסברים הכלליים שיוצגו בהמשך, כדאי לראות את ההסבר על המקום של המוטיבציה עבור אנשים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

בסופו של דבר מורים והורים התחילו לראות בציונים אמצעי רב תכליתי שיכול גם להניע את התלמידים ללמידה, גם להעריך את ההתקדמות שלהם וגם לתאר אותה.

אבל… משום מה זה לא ממש מרגיש ככה לתלמידים.

מה אפשר ללמוד מציונים על רמת הלמידה?

זואי טוענת שציונים לא מספקים מספיק אינפורמציה בנוגע לידע ולמיומנויות של התלמיד. למשל, לא ניתן לדעת באיזו מידה הציון משקף את הידע הנלמד, את יכולת הכתיבה, את ארגון המלל, את העמידה בזמנים, את הזיכרון לשמות, את יכולת שינון, תשומת לב לפרטים וכו. את הבעיה הזו ניתן לפתור בעזרת הערות מילוליות ופירוט, אבל נראה שתלמידים נוטים להתעלם מהערות ומשובים מלוליים ברגע שמלווה אליהם ציון. כמו כן, הציונים יכולים להיות מושפעים מגורמים רבים שלא מעורבים ברמת השליטה בחומר עצמו אלא בגורמים מצביים שהתלמיד מושפע מהם. גורמים אלו כוללים את המצב הפיזיולוגי של התלמיד, כמו מחלה, רעב, עייפות וכו. הם גם יכולים להיות מושפעים מהמצב הרגשי הכללי, או תגובות רגשיות לאירועים משמעותיים בחיי התלמיד שהתרחשו במהלך או בסמך לבחינה. השפעות נוספות יכולים להיות לתנאים הסביבתיים כמו גירויים חזותיים ושמיעתיים עלולים להוות הסחת דעת.

בנוסף לכל אלו, צריך לקחת בחשבון שלתהליך קביעת הציון יש גם מרכיב סובייקטיבי. כלומר, אותה העבודה או אותו המבחן יכולים לקבל ציונים שונים ממורים שונים.

כתוצאה מכל אלו, ניכר שציונים הם לא דרך טובה להעריך את הידע והמיומנויות של התלמיד. כלומר, הם לא אמצעי אמין שאפשר לסמוך עליו כדי לדעת מהי רמת השליטה האמיתית של התלמיד בנושא מסויים.

ציונים כמוטיבציה – האם זה עובד?

כאמור, תלמידים רבים תופסים את הציונים הטובים כגמול על הפגנת ההתנהגות הרצויה ואת הציונים הרעים כעונש. ניתן לחשוב שמצב זה יעורר מוטיבציה ללמידה וישמר אותה לאורך זמן, אבל מוטיבציה לא עובדת ככה.

הקטע הוא שאינטראקציה המאופיינת בדינמיקה של “תעשה X ותקבל Y” אינה יעילה כמו שנהוג לחשוב. היא מבוססת על הגישה הביהביוריסטית של הפסיכולוגיה, שאומנם מספקת מוטיבציה חיצונית עבור קבלת הגמול, אך לא יוצרת מוטיבציה פנימית להתנהגות המתוגמלת. כמו כן, מתברר שאנשים נוטים דווקא לתפקד פחות טוב כאשר מוצע להם גמול עבור פעילות מסויימת. בין היתר, משום שמתן גמול חיצוני פוגע במוטיבציה הפנימית לבצע את הפעילות המתוגמלת. דבר זה קורה גם כאשר אותה פעילות היייתה מהנה כשלעצמה לפני הצגת האפשרות לגמול.

יש כמה סיבות לכך שציונים פוגעים במוטיבציה ללמידה

• כאשר מתגמלים התנהגות מסויימת, עצם מתן התגמול מוריד את הערך הסובייקטיבי של אותה פעילות. זאת משום שהדבר משדר שאין טעם לעשות את אותה פעילות בלא הגמול ומכך נובע שהפעילות לא “שווה” מספיק כשלעצמה. זואי ממחישה זאת על ידי דוגמה שבה אדם כלשהו ישלם לכם כדי לאכול סנדביץ – סביר להניח שבמצב כזה תחשבו שיש משהו לא בסדר בסנדביץ, כי אחרת למה שהוא ישלם לכם לאכול אותו?
• כאשר ערכה של הפעילות המתוגמלת יורד והיא נעשת רק או בעיקר למען השגת הגמול, ההתייחסות אליה היא כאמצעי למטרה. מכאן הנסיון לייעל את התהליך ולהגיע ליעד של הציון במאמץ מינימאלי וביטחון מקסימאלי. בדרך זו הציונים מעודדים הימנעות מסיכונים, לצד חשש מכשלון ופגיעה ביצירתיות. זאת משום שיצירתיות עוסקת בדברים חדשים ודברים חדשים כרוכים באי וודאות, שמעלה את רמת הסיכון.
• הגדלת הגמול לא בהכרח מובילה להגדלת המוטיבציה. אומנם ישנה רמה מינימאלית של גמול שמתחתיו לא תהיה לו השפעה משום שהוא לא יצדיק את הפעילות המתוגמלת. כמו כן, יש טווח מסויים שבו גמול גדול יותר יגדיל את המוטיבציה החיצונית לבצע את הפעילות המתוגמלת. אבל… מעבר לכך, להגדלת הגמול כבר לא תהיה עוד משמעות.
  למשל, כדי שאדם יעבוד בעבודה מסויימת, השכר שלה צריך קודם כל לכסות את הוצאות המחייה שלו. הוא ישמח יותר לעבוד באותה עבודה אם השכר גם יאפשר לו ביטחון כלכלי, פנאי ושלל פינוקים. אחרי שלאדם יש מספיק כסף בשביל לחיות ולעשות כל מה שבא לו, לא תהיה הרבה משמעות לתוספת שכר פוטנציאלית. זו סוגייה שיש הרבה מודעות אליה במקצועות ההייטק שבהם מגובה מסויים, המשכורות כבר לא משפיעות על המוטיבציה של העובדים. במילים אחרות – יש גבול למידה שבה אפשר לעודד אנשים לבצע פעולה מסויימת באמצעות תגמולים. כאשר הגמול נמצא מעל הכמות המינימאלית ומעל הכמות שנתפסת כמשמעותית או חשובה לאדם, הגדלה נוספת של התגמול לא תשפיע על הביצועים.

מכל אלו ניכר שציונים לא מובילים לשיפור הלמידה, לא מגרים את הסקרנות של התלמידים ולא מעודדים יצירתיות או השקעה באיכות התוצרים. במקום זאת, מה שציונים יוצרים הוא מערכת יחסים של סחר חלופין המעודדת ציות. כלומר, זו הדרך של בית הספר לשלוט בהתנהגות של התלמידים, אשר לומדים “לספק את הסחורה” ותו לא.

אז… אם המטרה היא משמעת, סבבה – אבל אם המטרה היא למידה ופיתוח אישי, זה פחות מתאים ולא ממש עובד בפועל.

המעבר בין ביהביוריזים לקונסטרוקטיביזם

על פי זואי ההבדל בין שימוש במוטיבציה חיצונית לפנימית, הוא ההבדל בין שליטה לחופש. לטענתה האפשרות לפעול בחופשיות על פי המוטיבציה הפנימית, הרבה יותר יעילה לקידום תהליכי למידה ופיתוח אישי. בהקשר הזה היא מזכירה את הקונסטרוקטיביזם, שהיא תיאורה חינוכית המדגישה את תהליכי הבניית הידע. זאת להבדיל מגישות מיושנות יותר, הרואות במוחו של הילד סוג של מיכל שאותו המורה צריך למלא במידע.

למעשה, למידה וידע אינם דברים חיצוניים ואובייקטיביים אלא דברים שאנחנו יוצרים ביחד עם אנשים אחרים. לכן כדי להבין משהו בצורה מעמיקה אנחנו צריכים לגלות אותו בעצמינו. בהתאם לכך, במקום להציג לתלמידים עובדות, עדיף להנחות אותם לשאול שאלות, להדריך אותם כיצד למצוא פתרונות לעצמם, להציע משוב ולתמוך בהם בצורה מותאמת לכל אורך תהליך הלמידה האישי של כל אחת ואחד מהם.

היבט נוסף של הבניית ידע, הוא ההקשר החברתי. מבחינה זו הלמידה צריכה להיות שיתופית ולא תחרותית. ציונים יוצרים מדרג בין התלמידים באופן שמעודד תחרותיות ולכן פוגעים בתהליכי הלמידה. לעומת זאת, הקנייה של כישורים חברתיים, עידוד לתמיכה הדדית ופיתוח מיומנויות של עבודה בקבוצה יכולים לתרום בצורה משמעותית לתהליכי הלמידה. על כל אלו חשוב גם לחבר את החומר הנלמד לעולמו הפנימי של התלמיד. חיבור זה יכול להיות ברמת התוכן או בצורת העבודה והאינטראקציה עם התכנים.

היבט נוסף לתהליך למידה מסוג זה הוא הבחירה. המשמעות של הבחירה היא לתת לתלמידים אפשרות להחליט מה מטרות הלמידה שלהם, באילו דרכים הם רוצים ללמוד וכיצד הם רוצים להעריך את ההתקדמות של עצמם. חשוב להדגיש שהמורה הוא עדיין הסמכות החינוכית בפורמט הזה. כלומר, אם תלמיד ירצה להכין סרטון וידאו במקום להגיש עבודה, הוא יהיה צריך להסביר למורה איך השינוי הזה יתרום לתהליך הלמידה, כמו גם כיצד יהיה ניתן להעריך לאחר מעשה, האם ובאיזו מידה הוא אכן השיג המטרות החינוכיות שיועדו לו.

כל הדברים האלו מאוד קשים לביצוע, אבל… אף אחד לא אמר שהוראה זה מקצוע פשוט.

תשובות לשאלות נפוצות

זואי מגדילה לעשות ועונה מראש על שאלות וביקורות שעלולות להעלות בעקבות הדברים האלו.

הרי לכם עיקרי הדברים:

• איך לגרום לתלמידים להגיע לשיעור בלי בדיקת נוכחות?
  תשובה – להפוך את השיעור ליותר מעניין באופן שיעודד מעורבות אישית של התלמידים עם התכנים.
• איך ההורים והתלמידים ידעו מה רמת ההתקדמות של התלמיד בכיתה?
  תשובה – להחליף את הציונים במשוב משמעותי כמו כתיבת הערות, פגישות עם ההורים, שיחות אישיות עם התלמידים וכו.
• איך התלמידים יצליחו להתקבל להשכלה גבוהה ללא ציונים?
  תשובה – צריך לזכור שמה שנחוץ למוסדות להשכלה גבוהה כדי לקבל החלטה זה מידע על התלמיד. במקרה הזה מכתב מפורט מאנשי חינוך, שיש להם היכרות אישית ומעמיקה עם התלמיד, יהיה הרבה יותר שימושי מרשימה של מספרים. זואי מציינת שזה כבר עובד יפה מאוד בלא מעט מקומות בארצות הברית. עם זאת, כמובן שצריך להסדיר קודם את הדברים מול מוסדות ההשכלה המקומיים, כדי לוודא שהדבר אכן יפעל לטובת התלמיד ולא לרעתו.
• כיצד אפשר לסמוך על הכשרה והסמכה של אנשי מקצוע, ללא התבססות על ציונים?
  תשובה – הציונים משקפים את היכולת של האדם לעמוד בקריטריונים ובדרישות ההתנהגותיות של מוסד הלימוד. עם זאת, פעמים רבות אין קשר משמעותי בין הדרישות של תהליך ההכשרה לבין הדרישות של העבודה בשטח. עקרונית זואי לא הרחיבה מעבר לנקודה זו, אבל אני מניחה שהיא התכוונה שבלי שום קשר לשימוש בציונים, צריך לפתח מערכת הערכה שרלוונטית יותר לתפקוד הנדרש בעולם העבודה ולא לזה שנדרש במוסדות הלימוד.
  למעשה, עבור המקצועיות החיוניים אשר מערבים חיי אדם, כבר יש מנגנונים כאלו. למשל, שילוב של התנסות מעשית בעבודה בשטח עם הדרכה מקצועית, המאפשרת בין היתר להעריך את התפקודים הרלוונטיים באופן ישיר, כפי שהם באים לידי ביטוי בפועל (ולא כפי שמשוער שיהיו על סמך מדידה עקיפה כזו או אחרת).
• כיצד נוכל לקבוע את הידע והמיומנות של התלמיד אם הוא מחליט כיצד להעריך את עבודתו?
  תשובה – יש מספר דרכים לעשות את זה. אפשרות אחת היא להגדיר מה המשמעות של כל ציון בצורה מעשית ואז לתת לתלמיד לבחור לאיזו רמה הוא רוצה לשאוף בכל מקצוע על פי סדר העדיפויות האישי שלו, כך שפעילויות הלמידה יבחרו ויוערכו על פי הקריטריונים של הרמה שבחר התלמיד.
  אפשרות נוספת היא לתת לתלמידים לקבוע את הייעדים של כל פעילות ולדרג את עצמם על פי הקריטריונים שהם הגדירו. על פי זואי תלמידים נוטים להיות כנים כשמאפשרים להם לפעול כך ואם יש חוסר התאמה בין הביצוע לדירוג, הבעיה בדרך כלל תהיה החמרת יתר. עם זאת, במקרים שבהם תלמידים נותנים לעצמם ציונים גבוהים ללא קשר לרמת העבודה, המורה יכול לשנות את הציון, אך עליו להסביר לתלמיד מדוע שונה הציון. כלומר, בדרך זו חלק מתפקיד ההוראה הוא גם מתן כלים להערכה עצמית של ההתקדמות.

נשמע מעניין?

צפו בסרטון Grading is a Scam (and Motivation is a Myth) | A Professor Explains ורשמו לנו בתגובות מה דעתכם.

אהבתם?

כדאי לכם גם לראות את ההסבר על למה צריך בית ספר – בקישור הזה

ואת הדף המרוכז שלנו בנושא מערכת החינוך – בקישור הזה